כלי חמדה שמות קעז

פסח דהוא פסח מצרים וכמו"ש התוס' לענין אוא"ב לר"ש דאף דקדשים לא ילפינן מקדשים כיון דעיקר איסור אוא"ב בחולין כתיב ה"ה לענין שוחט את הפסח על החמץ י"ל כן כיון דפסח מצרים הי' השחיטה המתיר והי' שחיטה ראוי' שוב צריך שבכל קרבן פסח יהי' שחיטה ראוי' והוא ישוב נכון לקושית התוס'. ואין להקשות דא"כ בפסח ששחטו בחוץ לא יתחייב כרת דהרי אמרינן דלענין פסח לא הוי שחיטה שא"ר בגדר שחיטה. ז"א דהרי ענין איסור דש"ח לא כ' בפסח כ"א בשאר קדשים ובשאר קדשים הוי תמיד שחיטה שאינו מתיר באכילה לכן לענין איסור דש"ח נגרר פסח אחר שאר קדשים וכמו"ש התוס' לענין אותו ואת בנו לר"ש כיון דכתיב בחולין ילפי' קדשים מחולין לענין זה ה"ה דאמרינן להיפך לענין שחוטי חוץ דילפינן פסח משאר קדשים אמנם לענין שוחט את הפסח על החמץ שנאמר בפסח שפיר אמרי' דילפינן מפסח מצרים וזה נכון

וי"ל עפי"ז גם דעת הר"מ ז"ל שפסק דפסח ששחטו לשם חולין פסול וחלוק מחטאת ותמהו עליו דמסוגיא דריש זבחים נראה מבואר דאין נפ"מ בין פסח לחטאת וכללא הוא דדוקא מינא מחריב בה אבל אינו מינו אינו מחריב בה. והנה במנ"ח הביא בשם גדול אחד כיון דבפסח מצרים לא הי' קדשים אחרים ואעפי"כ אמרה תורה ואמרתם זבח פסח א"כ מוכח דגם לשם חולין פסול. אך יפה תמה עליו המנ"ח דהרי פסוק זה נאמר על פסח דורות. אמנם דברינו י"ל בטו"ט כיון דאמרה תורה גם בפסח מצרים שיש עליו כל דיני פסח וקדושתו לענין ערל ובן נכר אע"ג דבפסח מצרים לא הי' ממנו לגבוה כלל א"כ נראה דבפסח מצרים הי' מחריב בו מחשבת חולין דל"ש לומר בו אינו מינו א"מ בה דהרי זה שחלוק קדשים מחולין הוא מה שבחולין מתיר השחיטה ובקדשים הזריקה וגם החלבים ואימורין קריבין לגבוה ולכן הוי קדשים אינו מינו דחולין משא"כ פסח מצרים שאכלו את הכל ולא הי' ממנו לגבוה כלל וגם ניתר ע"י שחיטה שוב הוי מינו עם חולין וא"כ כיון דאמרה תורה בפסח דורות ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח הקב"ה על בתי בנ"י במצרים נראה דפסח דורות דינו כדין פסח מצרים וכיון דבפסח מצרים הי' פסול שוחט לשם חולין ה"ה בפסח דורות וא"ש דברי הר"מ ז"ל ויש עוד להאריך בכ"ז ואין כאן מקומו. אמנם בעיקר ד' החת"ס עי' בירושלמי פסחים פ"ט ה"ה תראה שהיא מחלוקת אמוראי ועיי"ש דפליגי על הסף ג"כ אי הי' כלי עיי"ש היטב

) (י"ב מ"ג) ויאמר ד' אל משה ואהרן זאת חוקת הפסח וגו' וברש"י ז"ל בי"ד בניסן נאמרה להם פרשה זו וכתב ע"ז הרמב"ן ז"ל וכן הדבר שהרי כתיב בסופה ויעשו כל בנ"י כאשר צוה ד' ללמד עליהם שנימולו הם ועבדיהם וכו' והוסיפם בזאת הפרשה מצות רבות איסור בן נכר. וערל. והוצאה מן הבית. שבירת עצם. ופסח הגר. והן מצות "מיד" ולדורות והשלים בה כי עשו בנ"י כל זה. ור"א אמר כי זאת הפרשה בפסח דורות נאמרה אחרי פסח מצרים ואמר ויעשו בנ"י על פסח מדבר שעשו בשנה השנית ונכתב בכאן עם הצוואה כדרך ויניחהו אהרן לפני העדה למשמרת וזה שבוש כי לא נצטוו בכל הפרשיות האלו אלא בפסח מצרים ובפסח הארץ אבל פסח מדבר מצוה שנצטוו בה באותו פרק עכ"ל. והנה לכאורה תמי' על האבן עזרא ז"ל שהרי מבואר בש"ס דילן פסחים (דף צ"ו ע"א) דכל הדינים נאמרו לפסח מצרים ועיי"ש דהש"ס מקשה מכל הנך מנ"ל דפוסל בפסח דורות. ותירץ מקרא דועבדת הנאמר לקמן וא"כ מבואר כדברי הרמב"ן ז"ל. אמנם י"ל דהא"ע סובר דאינו ראי' מגמ' די"ל דהגמ' ג"כ ס"ל דנאמרה על פסח מדבר וע"ז מקשינן בגמ' דילמא דוקא בפסח מדבר הדין כן כיון דפסח מדבר הוא באמת חידוש מצוה כמו"ש הרמב"ן ז"ל בעצמו כאן ובפרשת בהעלותך ביתר ביאור דבאמת עיקר מצות פסח נצטוו רק לכשיבואו לארץ