כלי חמדה שמות קמח

ומעתה זה דוקא לאחר מתן תורה דנתחדש זה עצם פסול על העכו"ם דהם בכלל ערלים ואין נפ"מ אם הם נמולים או לא משא"כ קודם מתן תורה דנראה פשוט דלא הי' שייך למיפסל עכו"ם מצד דאינו נימול אם הי' באמת נימול כהלכתו ורק דעכו"ם פסול מצד דאינו בגדר המול או משום שאינו חייב או משום שאינו נימול וא"כ זה דוקא עכו"ם אבל נכרית אע"ג דלא נתחייבה במילה מ"מ כיון דאיתתא כמאן דמהילא דמיא היתה יכולה למול וא"כ אינו ראי' מסוגית הגמ' לדעת הר"מ ז"ל אמנם בכל זאת נראה עיקר כמוש"כ לעיל דסברא דאשה כמאן דמהילא דמיא הוא רק בישראלית כיון דנולדה מישראל או אפי' בגיורת שנתדבקה בישראל אבל נכרית אינה בכלל מהילא וכמו"ש בספרי אך העליתי על הספר שלא נעלם ממני גם מה שיש לדחות והמעיין יבחר

ב) במסכת נדרים (דף ז' ע"ב) אמר ר"ח אמר רב השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו וכו' שכל מקום שהזכרת השם מצוי' שם עניות מצויה ועניות כמיתה שנאמר כי מתו כל האנשים וגו' וכתב הר"ן ז"ל בד"ה שנאמר כי מתו וכו' דהכא ע"כ שהענו דליכא למימר שנסתמו דהא כתיב במחלקותו של קרח העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה ול"ל נמי שהיו מצורעין דהא כתיב בקרב כל ישראל וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה דהא אמרינן שחזרו למומן במעשה העגל וכו' וע"כ דכוונת הקב"ה במה שאמר למשה רבינו כי מתו כל האנשים היינו שהענו עיי"ש בדבריו. ומקשין העולם לדעת הר"ן ז"ל דס"ל דאותן מצורעים שהיו קודם מתן תורה ונתרפאו בשעת מתן תורה ואח"כ כשחזרו במעשה העגל היו מטמאין משום נגעים. איך יפרנס משנה ערוכה פ"ז דנגעים משנה א' אלו בהרת טהורות שהי' בו קודם למתן תורה וע"כ דכוונת המשנה אע"ג דלא משכחת לה דנתרפאו בשעת מתן תורה וצ"ל דאע"ג דחזרו למומן במעשה העגל מ"מ נשארו טהורין כיון דהי' אותן הנגעים שהי' בו קודם מתן תורה וא"כ אזדא לי' ראיית הר"ן ז"ל שלא היו מצורעים כיון דמבואר במשנה באלו נגעים טהורין

והנה בפשיטות יפה כתב בזה הגאון בעל נחל אשכול ז"ל בדיני אבילות שנראה שיש פלוגתא בזה בין המדרש ובין המכילתא אי נתרפאו מכל המומים או דוקא מאותן המומין שהי' מזיקין להם בקבלת התורה כגון חרש וסומא או שנתרפאו מכל המומין דדעת המכילתא נראה דלא נתרפאו מכל המומין וא"כ י"ל דגם המשנה דילן ס"ל כן דלא נתרפאו כלל מצרעתם במתן תורה ולכן שפיר אמרינן דטהורין הן משא"כ ראיית הר"ן ז"ל הוא אליבא דהמדרש דנתרפאו מכל המומין וא"כ כשחזרו למומן במעשה העגל הוי נגע חדשה וצריך הסגר והחלט ושפיר הכריח הר"ן ז"ל דלא הי' מצורעין. ובאמת מדברי התוס' שבת (דף פ"ו ע"א) ד"ה מניין לפולטת ש"ז נראה להדיא דלא נתרפאו מצערתם במתן תורה ומוכרח דס"ל כהמכילתא הנ"ל. וכן נראה מדברי הגמ' נדה (דף ד'). אמנם לקושטא דמילתא אינו מספיק לתרץ דברי הר"ן ז"ל. א' כיון דלפי"ז מוכרח דהמשנה ס"ל דלא נתרפאו במתן תורה וא"כ מניין הוכיחו בגמ' דהעני דאין סברא דהש"ס יחלוק על המשנה ויסמוך על דברי המדרש. ב'. גם לפי דברי המדרש דדרש כולך יפה רעיתי ומום אין בך על שעת מתן תורה וס"ל דנתרפאו מכל מומין במתן תורה מ"מ כיון שחזרו למומן במעשה העגל ג"כ הנגעים טהורין לפמ"ש התוס' בכמה דוכתין לפרש דהא דדרשינן מאדם כי יהי' בעור בשרו מן הדיבור ואילך היינו מדיבור מצוה זו דפרשת נגעים וא"כ אף אותן נגעים שהי' להם ממעשה העגל ואילך טהורין כיון דג"כ הי' לפני הדיבור וא"כ נדחה ראיית הר"ן ז"ל: