כלי חמדה דברים פז

א"י ידי מצה אלא אם הוא מצה שחייבין על חמוצה משום ב"ת חמץ וא"כ כיון דהותרו באכילת חמץ אז א"כ למ"ל כלל מצה כשירה כיון דא"ח על חמוצה משום חמץ ז"א דזה בגדר חייבין על חמוצה משום חמץ כיון דבעצם חל על העיסה איסור חימוץ ונהי דהותרו היום באכילה היינו משום דאכילת איסור הותרה להם ונפ"מ אם יהי' מונח לאחר שבע שנים יהי' אסור באכילה משום חמץ א"כ הוי בגדר חמץ רק ז"ד כשאנו דנין לענין המצה עצמה אבל כשאנו דנין לענין האוכל שפיר אמרינן כיון דליתא באכילת חמץ לתני' בקומ"א מצה

ומעתה א"ש ד' הירושלמי דת' דאינה כתובה בצדה א"ד והיינו כנ"ל כיון דל"ה הותרה אינו בגדר מן המותר לישראל ומעתה נראה דהתוס' לשיטתו דס"ל דאינו מקיים תשביתו באכילה דתשביתו משמע שכד"א וא"כ נראה דאיסור חמץ לא הותרה להם כיון דיש לאו דב"י ועשה דתשביתו וכיון שכן אתני' באכילת חמץ ושוב חייבין גם באכילת מצה בפ"ע ג"כ וא"כ הדק"ל נימא עדול"ת ולכן מוכרחים לת' משום עשה דלפני הדיבור אדל"ת דלאחר הדיבור (והא דאיסור חדש לא הותר להם כבר כתב הטו"א משום דיש היתר לאיסורו למחר ולא יהי' נפסד כלום אם לא הותר לכן לא הותר להם כלל משא"כ חמץ א"נ דלא הותר להם יהי' הפסד ל"מ לר"י דגם אח"פ אסור בודאי יפסיד לגמרי אך אפי' לר"ש מ"מ מה שכבר הוא חמץ בודאי נפסד עד אחר הפסח וא"כ היתר אי' חמץ וכיון דהותר שוב הותר לגמרי והארכנו בזה במק"א לדבר בכל הסברות הנ"ל ואכ"מ כי לא באני בזה אלא לדבר מסברא זו אם רק איסורין הותרו להם או גם ביטל מ"ע הותר להם ודו"ק)

ובעיקר הדבר יש להביא קצת ראי' דישראל לא הוזהרו על אכילת חמץ אז מהא דמבואר בתוספת' פי"א דסוטה ומייתי לה ברש"י ז"ל יהושוע בהא דויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח דבשביל דלא הי' להם מן הי' מוכרחים לאכול מעבור הארץ ואם הי' להם מן לא הי' אוכלים וק' לפמ"ש הרבה פוסקים דאכילת מצה בכל ז' מצוה וא"כ אמאי תלי' אכילת מצה במה שלא הי' להם מן נימא דאכלו לקיים מצות אכילת מצה א"ו דלא הוזהרו אז על אכילת חמץ א"כ אינם בכלל שבעת ימים תאכלו מצות ויש להאריך בזה ואכ"מ

אמנם בעיקר הסברא שכתבנו דנהי דאשתרי להו אסורין מ"מ במקום שנוגע לביטל מ"ע וא"א לאכול האיסור בלא ביטל מ"ע לא אשתרי אסורין כיון דלא הפקיעו ממצות כשבאו לארץ אם כי הדבר נותן להאמר ויש להסביר הדבר ביותר עפ"ד מהר"ל מפראג שהבאתי בפ' ויגש אות ב' אוק"ד שכ' דבענין ל"ת ל"ש א"מ ועושה כיון דאינו עובר רצון בוראו אינו עושה כלום משא"כ בעשה א"כ נהי דהיתר להם איסורין אבל מנ"ל להפקיע אותם ממצות ובזה יש לת' קו' הטו"א בהא דמבואר בש"ס דמיד כשבאו לארץ נתחייבו בחלה א"נ דשלל דידן אשתרי הא לא נאסר להם טבל כלל ולהנ"ל א"ש כיון דשורש אי' טבל מדכתיב ולא יחללו את קדשי ב"י אשר ירומו וכ"כ במק"א דעת הראב"ד ז"ל שס"ל דאי' טבל תלי' בדיחו אצל מצות דשורש איסורו מכח מצות תרומה וכיון דלא נפקעו ממצות ממילא חל עליהם אי' טבל ג"כ שלא לאכול בלתי הפרש חלתו אך מד' הרדב"ז בת' הנ"ל נראה מבואר להיפך ויען שדבריו הם חידוש גדול אני מעתיק לשונו ז"ל ולענין טומאה ת' הרמב"ן ז"ל כי במלחמת סו"ע הי' כל ישראל טמאים וטומאה הותרה בציבור וטעם זה אינו מכיר כו' כו' עוד י"ל כיון שהותר