כלי חמדה דברים עה

דבדיבור אחד נאמרו לכלל ונראה פשוט דכולן שוין באיסור וכיון שכן אף שנאמר רק בלשון לא תחמוד ממילא ידעינן דגם מחשבה אסור משא"כ בדברות אחרונות שנאמרו רק לישראל וסד"א דכיון דישראל אינו מוזהרין על מחשבת איסור ה"ה דעל מחשבת אלו אינו מוזהרין לכן שני רחמנא בלשון לא תתאוה להורות דכל ענינים אלו שהי' מוזהרין עליהם בעודם ב"נ ואז הי' מוזהרין על מחשבת האיסור ג"כ ה"ה דנכללו היום במחשבת האיסור לכן נאמר לא תתאוה באמת כולל הכל גם א"ר דהיינו בעילת בעל דהוי בכלל אשר לרעך וממילא א"ש דלא נאמר באשת רעך לא תתאוה כיון שביארנו דע"כ אזהרה המיוחדת של ל"ת א"ר קאי רק על נעה"מ שנתחדשה לישראל ולא הי' מוזהרין עליה קודם מ"ת א"כ באמת אינו באיסור רק במעשה ולא במחשבה כמו כל מצות ישראל שאינו מוזהרין אלא במעשה וא"ש הכל בס"ד (ומה שהקשה עוד הכלי יקר דאיך אפשר לומר דליכא איסור במחשבה הא הרהורי עבירה ק' מעבירה תמהני זה הוא במחשבת נואף אמנם הלאו דלא תחמוד האמור בא"ר הוא ענין גזל ובזה שפיר י"ל דנהי דבא"א המחשבה לגזול א"ח ג"כ אסורה אבל בנעה"מ ליכא איסור וז"ב ונכון בס"ד

] ועפי"ז י"ל מה שיש לדקדק בשמירת שבת לענין שביתת בהמתו בדברות הראשונות לא נאמר וכל בהמתך רק ובהמתך אמנם בדברות אחרונות נאמר וכל בהמתך וצ"ב הרי כל אתי לרבות ומה הריבוי בזה שלא הי' צריך בדברות ראשונות. ולהנ"ל י"ל עפ"י דמבואר בחולין דע"ד ע"ב למעוטי רובע וחורש בו עי"ש ברש"י ותוס' ובפירוש ר"ג מאוה"ג ז"ל שנדמ"ח בש"ס ד' ווילנא דבן פקועה הוא שחוטה לכל ענינים א"כ י"ל דע"כ אתי לרבות בו פקועה אך הדברות הראשונות שנאמרו לכל באי העולם שבנחירה סגי להו וגם ישראל במדבר היו דינם כן לא הי' צריך לרבות ב"פ כיון דלא הי' אז כלל ב"פ וה"ה ככל הבהמות משא"כ בדברות אחרונות שנאמרו רק לישראל ובמשנה תורה נצטווי על השחיטה ושפיר צריך וכל לרבות ב"פ אע"ג דדינו כשחוט מוזהרין על שביתתו

ד) ו' י' ובתים מלאים כל טוב וגו' ואכלת ושבעת. וכתב הרמב"ן ז"ל בזה"ל וע"ד רבותינו ירמוז עוד כי הטוב ההוא אשר ימצא בבתים המלאים מותר להם אפי' הי' שם דברים הנאסרים בתורה כגון כותלי דחזירי או כרמים נטועים כלאים או ערלה וכו' והשליט אותם בכל הנמצא בארץ במותר ובאסור והנה הותרו להם כל האסורין זולתי איסור ע"ז כמו שיבאר עוד ולא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך וגו' ולכך יזכיר כאן בפרשה שאחרי כן מזבחותם תתוצון לאבד ע"ז ומשמשי' ושאר כל הנמצא בארץ מותר, והנה ההיתר הזה עד שאכלו שלל אויביהם וי"א בשבע שכבשו וכו' בגמ' פרק ראשון במס' חולין והרב כתב בה' מלכים חלוצי צבא כשיכנסו בגבול הגוים וישבו בהם מותר לאכול נבילות וטריפות ובשר חזיר וכיוצ"ב אם רעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלים אלו האסורים וכן שותה יי"נ ומפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב ערפי חזרים וכיו"ב ואין זה נכון שלא בשביל פק"נ או רעבון בלבד הותר בשעת מלחמה אלא לאחר שכבשו הערים הגדולות והטובות הותר להם שלל אויביהם ולא בכל חלוצי צבא אלא בארץ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו כמו שמפורש בענין, וכן יי"נ שהזכיר אינו אמת שבכל אסורי ע"ז הוא עצמה ומשמשי' ותקרובות שלה הכל אסור מיד שנאמר שקץ תשקצנו