כלי חמדה דברים עב

שלא הרגיש בזה אך באמת נראה שד' הרמב"ן ז"ל נכונים דהנה מבואר בזוה"ק על הקרא שלש פעמים בשנה יראה את פני האדון ד' מאן אדון ד' רשב"י וחביריו מבואר להדי' בזוה"ק דדרשינן קרא באדון ד' על רשב"י וכבר התפלא בזה הג' יעב"ץ זצללה"ה אמנם המפורשים כתבו בכוונת הזוה"ק כמו דדרשינן את ד' אלקיך תירא לרבות ת"ח כי הת"ח שמזדככין החומר שלהם ומתגברין את הצורה על החומר ונעשין לגמרי צירה והנהו הוא חלק אלקי ממעל כמבואר בזוה"ק דמאן דנפח מדלי' נפח וא"כ המה באמת בכלל את ד' וכן רשב"י וחביריו שהזדככו מאד הוי בכלל את פני האדון ד' [וזה ענין חיוב להקביל פני רבו ברגל כי שורש רבו הוא הדעת שנתן בו והוא חלק הנפש והנפש הוא חלק אלקי ממעל וה"ה מקבל פני השכינה ממש] ומעתה נראה דישראל במתן תורה שנאמר עליהם אכן אמרתי אליהם אתם ובני עליון כולכם שנפסק מהם כל החומריות והזוהמא ונשארו כמלאכי השרת לא הי' שייך לומר על עבדיהם שיש להם אדון אחר חוץ מהשי"ת כיון שהם הי' מקושרין לגמרי בהשי"ת והי' בכלל האדון ד' וכזוה"ק הנ"ל וא"כ שפיר כתב הרמב"ן ז"ל דהי' ראוי להזהיר אותם על השבת שבאמת כל הענינים שנאמרו לפטור עבדים מטעם שיש להם אדון אחר לא הי' שייך במתן תורה ומה דמבואר בחגיגה לענין ראוי' ובירושלמי לענין ק"ש היינו לפי מה שנתקלקל בעוה"ר בחטא העגל ונפלו ממדריגתן כמו שנאמר אכן כאדם תמותון וא"כ שפיר עבדים שלהם בכלל יש להם אדון אחר ופטורין מק"ש ומראוי' ומעתה נתבארו לנו היטב המקראות האמורים דבדברות האחרונות צריך הי' להזהיר על שביתת העבדים והשפחות להבעלים ואמר למען "ינוח כמוך" היינו שבשבת קודש לא יהי' עליהם עבדות כלל שעיד"ז הם בעצמם ג"כ יהי' נכללין בשמירת שבת כיון שמצות שבת מפקיע אותן בכל השבת מעבודתן ה"ה בשבת ככל ישראל וא"ל אלא אדון אחד ומוזהרין על השבת ככל ישראל וע"ז מבאר הקרא הענין שנצטווה הישראל ע"ז וזכרת כי עבד הית במצרים וגו' ע"כ צוך ד' אלקיך לעשות את השבת והיינו באמת עשוי' ממש עבור עבדים ושפחות כי בזה שנצטווה הם על שביתת עבדיהם ושפחותיהם בשבת עיד"ז הם עושין את השבת לעבדים ושפחות שגם הם נכללים בכלל שבת כישראל (ואין להק' לפי דרכינו דבשבת אינו בכלל שיעבוד א"כ הא דקיי"ל אין קנין לעבד בלא רבו ויד עבד כיד רבו והא בשבת יכול לקנות לעצמו קנין ז"א כיון דבכל ימי העבודה הוא משועבד לרבו א"כ אין גופו קנוי' לו לעצמו בשום זמן כ"א או לרבו בכל ימות השבוע או להשי"ת בשבת שאז אסור הוא לעבוד עבודה א"כ גופי אינו קנוי' לעצמו כלל אלא לרבו ולכן אין קנין לעבד בלא רבו והוי תמיד עבד לענין זה אע"ג דבשבת אין עליו שיעבוד רבו

) אמנם לכאו' יש להעיר לפי"ז בהא דמבואר בברכות דמ"ז ע"ב במעשה דר"א ששיחרר עבדו והשלימו לעשרה דמקשינן בגמ' והיכא עבד הכא והא אר"י כל המשחרר עבדו עובר בעשה ולהנ"ל י"ל כיון דהרא"ש ז"ל כתב דהי' בשבת פ' זכור והשלימו לעשרה לקריאת פרשת זכור וי"ל דבשבת ליכא איסור כיון דעתה אונו עבד שלו ואינו בגדר משחרר עבדו אך ז"א כיון דבעצם הוא עבד ועד כאן לא קאמר הרשב"א ז"ל דבח"ע וחב"ח ליכא עשה דלעולם בהם תעבודו משום דעובד לעצמו ג"כ יום אחד משא"כ היכא דאינו עובד לעצמו כלל איכא העשה וז"פ

ואם כנים הדברים י"ל בזה דעת התו"כ סו"פ בהר מובא ברש"י ז"ל