כלי חמדה דברים תמט

הכלל שמד' הגמ' אינו סתירה להמרדכי ומה שהקשה הח"צ מד' הר"מ ז"ל בפי"ג מה' תפלה אמת שלשון רבינו הר"מ ז"ל נראה קצת שמצד פחיתת מעלתם נגד שאר התורה מתיר לקרות אותם ביחיד אך באמת זה פלא דמהכ"ת לומר כן ומה ההסבר בזה. לכן הי' נראה דכונת הר"מ ז"ל להיפך דהנה ענין דקריאת התורה בעשרה י"ל כיון דכל בי עשרה שכינתא שרי' מצוה להמשיך בעת קריאת התורה השכינה שיהי' נקרא בקדושת השי"ת ולזאת צריך עשרה ומעתה י"ל דזה דוקא בכל התורה דהקב"ה אומר ומשה אומר וכותב א"כ הכתיבה בתורה הי' לאחר אמירת של משה ואמירת השי"ת היתה לאמירת של משה והכתיבה הי' מכח אמירת של משה רע"ה לכן צריך עשרה בהקריאה להמשיך קדושת השכינה משא"כ פסוקים אלו כיון דהקב"ה אמר ומשה כותב א"כ נכתבו הפסוקים מכח אמירת השי"ת וכיון דאמירת השי"ת הוא נצחי נשאר קדושת השי"ת על הפסוקים אלו ולזאת ל"צ עשרה ומותר לקרותן ביחיד וא"כ אין זה מכח פחיתת פסוקים אלו ועיין באברבנאל שכ' הטעם דלכן ח' פסוקים אלו קורין ביחיד משום דבכל התורה הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב לכן קורין שנים משא"כ ח' פסוקים אלו כיון דהקב"ה לבד אמר ומשה רק כותב לכן קורא יחיד עיי"ש וזה מתאים לשיטת רבינו משולם שמובא בתוס' ופירוש הגמ' דא"נ דיהושע כתב בודאי דל"ש לומר הקב"ה אומר ויהושע אומר דענין זה ל"ש אלא בנבואת משה דהי' פא"פ והי' מדבר מפי הגבורה ממש משא"כ יהושע הי' רק נביא ככל הנביאים וא"נ יהושע כ' ח' פסוקים אלו אינו אלא בגדר נביאים כמו ספר יהושע וע"ז תרצינן בגמ' אפי' תימא ר"ש הואיל ואשתני שמרע"ה לא אמר אלא כתב לכן קורין ביחיד להורות זה ודו"ק

והנה בפירוש הגמ' דעד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב ומכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע כ' המהרש"א ז"ל בח"א דלכן לא מיחזי כשיקרא כיון דכולה ס"ת עד וימת משה הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב וכאן מן וימת שינה שהקב"ה אומר ומשה כותב ולא הי' משה אומר ומש"ה לא מיחזי כשיקרא שהרי לא הי' אמרה בשעת כתיבה כמו כל התורה עכ"ל. וראיתי למי שלמד מד' המהרש"א ז"ל דשקר אינו כ"א בפה ולא בכתב ולענ"ד ח"ו לומר כן ובטח תלמיד טועה כתב כן וכונת המהרש"א ז"ל נלענ"ד עפי"מ דמבואר בקרא ויפח באפיו נשמת חיים ויהי אדם לנפש חי' ות"א לרוח ממללא הרי דיתרון החיות שבאדם הוא כח הדיבור ומה"ט דעת ר"ת ז"ל דאע"ג דגוסס הרי הוא כחי היינו רק בשעה שיכול לדבר אבל אם אינו יכול לדבר שוב אינו כחי ונראה דזה הענין מאמרם ז"ל אגרא דבי טמיא שתיקותא להורות זה דעיקר מה שנחסר הוא כח הדיבור כי זה הוא כל החיות שבאדם ובזה מותר אדם מן הבהמה וכ"כ המר"ל דזה הוא הענין תפלה בדיבור להורות יתרון זה שיש לאדם על כל הבע"ח, ולכן לא יתכן שיאמר בפיו וימת כיון דאמירה הוא היפך המיתה ולזאת מקרא דוימת משה ואילך לא אמר בפיו כי אמירה ומיתה הוא דברים הסותרים זא"ז אבל בלא אמירה אע"פ שיש לו עוד פעולות הגופניות יש לומר בו וימת כנלענ"ד כונת המהרש"א ז"ל אבל בכ"מ אין נפ"מ בין כותב לאומר ואדרבה כתב שיש בו מעשה חמור יותר ועיין בת' הרמ"א ז"ל סי"א שחקר הרבה בענין לה"ר אף שמותר לדבר על בעלי מחלוקת מ"מ בכתב דהוי מעשה י"ל דחמיר יותר כמבואר במס' גיטין ד' ס"ז ע"א עיי"ש מה שהאריך בזה ואם אמנם כי בעדים אמרה התורה מפיהם ולא מפ"כ זה גזה"כ ולדעת רש"י ז"ל בגיטין ע"א דמחלק בין עדים לשטר שכשר מה"ת משום דהאי אורחי' בהכא מבואר דפסול דמפ"כ הוא משום דלאו הדרך להעיד ע"י כתב לכן בשטר דאורחי' בהכי גם מפי כתבם הוי עדות מה"ת ועי' בת' הרי"מ חיו"ד סי' י"ד מ"ש בזה לבאר הד' ועכ"פ