כלי חמדה דברים תלד

שבעת ימים תאכל מצות ומסיים ששת ימים תאכל מצות וע"כ דשבעה מן הישן וששה מן החדש וא"כ מוכרח דממחרת השבת היינו ממחרת הפסח אמנם הבייתוסים מתרצים זה עפי"מ דס"ל דמש"כ בפסוק ג' ל"ת עליו חמץ היינו על שחיטת הפסח דמזמן הקרבת הפסח דהוא לאחר חצות אסור לאכול חמץ ואומר שבעת ימים תאכל עליו מצות היינו עם ערב פסח דמיד שמתחיל איסור חמץ מתחיל אכילת מצה אשר הוא רשות כמו בשאר הימים ואח"כ אמרה התורה מיו"ט של פסח עצמו ששת ימים תאכל מצות היינו שיש בו רשות לאכול מצה ויום השביעי גם רשות של מצוה אין בו מאכילת מצה ועיין בספרי וביום השביעי עצרת לד' אלוקיך יכול יהי' אדם עצור כל היום כולו בביהמ"ד ת"ל לכם [והיינו בשמיני עצרת כתיב עצרת יהי' לכם ומקשינן זל"ז] ועיין ביצה ד' ט"ו פלוגתת ר"א ור"י בזה אמנם כ"ז לדעת חז"ל המקבלים האמיתיים אבל הבייתוסים בודאי ס"ל שאין ללמוד זמ"ז והכא דכתיב עצרת לד' אלוקיך היינו שאין בו חיוב אכילה כלל ועיין ברמב"ן ז"ל עה"ת מה שכ' בזה אך זה הכל לדעתינו אבל הבייתוסים בודאי ס"ל כפשטא דקרא ולזאת יפרשו להם המקראות כמו"ש דשבעת ימים תאכלו עליו מצות היינו מערב פסח אבל בפסח עצמו הוא רק ששה ימים וממילא אין להם הכרח לדרוש ממחרת השבת על מחרת הפסח וז"ב בשיטתם ולזאת האיש האוכל מצה בערב פסח מחמת מרד בחכמים וה"ה נוטה לדעת הבייתוסים שמתחלת מצות אכילת מצה בערב פסח וממילא רוצה להכחיש בקבלת חז"ל בהא דממחרת השבת שפיר מכין אותו עד שת"נ אף בשכבר עבר ולענ"ד הוא ביאור נכון בדעת הר"מ ז"ל, איברא דעיקר הדבר שכ' בדעת הר"מ ז"ל דס"ל ג"כ בהא דקיי"ל דבמצ"ע מכין עד שת"נ הוא רק בעובר מחמת מרד כמו"ש הרמב"ן ז"ל יש לעיין לכאו' דהרי מבואר בגמ' כתובות ד' פ"ז בד"א [דסגי במלקות ארבעים] במל"ת אבל במצ"ע כגון סוכה ואינו עושה וכו' מכין אותו עד שת"נ וא"נ דהוא רק אם אינו רוצה לעשות מצוה מחמת מרד א"כ גם בל"ת לדעת הר"מ ז"ל לא סגי במלקות ארבעים דהרי מבואר בר"מ ז"ל פ"ד מה' רוצח ה"י דבאוכל נבלות מחמת מרד יש להרוג אותו בחרב עיי"ש דהוא מכלל האפיקורסים וא"כ ע"כ הא דבל"ת לוקה ארבעים אינו מיירי בעובר להכעיס וא"כ מוכרע בהא דמכין אותו עד שת"נ היינו אפי' אם אינו מחמת מרד ולא כהרמב"ן ז"ל אך באמת לשון הגמ' בכתובות שם למ"ד פריעת בע"ח מצוה אם אמר לא ניחא לי' למיעבד מצוה נראה מבואר דענין מכין עד שת"נ הוא רק ברוצה לעבור מחמת מרד היינו שאומר בהדיא שאינו רוצה לקיים מצוה אבל אם אינו רוצה לשלם מחמת חימוד ממון וכיו"ב אינו מכין אותו עד שת"נ אמנם נראה דשני מיני מרד הם המרד דמכין אותו עד שת"נ היינו באומר אינו רוצה לעשות מצוה אבל מודה שהוא מצוה רק שהוא רוצה לעבור עלי' בזה בל"ת לוקה מ' ובעשה מכין עד שת"נ והא דפסק הר"מ ז"ל דגם אוכל נבילה חייב מיתת חרב היינו במורד בתורה לגמרי שכופר בהמצוה שזה הוי אפקורס ובזה באמת חייב מיתת מרד ואין נפ"מ בין עשה ול"ת אך לפי"ז נסתרו דברינו שכתבנו דאין חילוק בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן דאם הוא מחמת מרד גם במצוה דרבנן מכין עד שת"נ ולהנ"ל ז"א דאם מודה במצוה דרבנן רק שאומר לא ניחא לי למיעבד מצוה אינו עובר בל"ת ועשה ואין מכין אותו עד שת"נ לבד אם אומר שאין להאמין לחכמים וא"צ לעשות מצותן אז גם בדרבנן מכין אותו עד שת"נ אפי' אם עבר וכמו שכ' באכל מצה בערב פסח דמיירי בכה"ג ודו"ק היטב בכ"ז

ד) ודע כי בעיקר פלוגתת ר"א ורנב"י לכאו' עלה בדעתי דרנב"י מודה לר"א דאזהרת איסור דרבנן מל"ת אמנם כיון שעיקרו נאמר בפרשת זקן ממרא נהי דילפינן מזה לכל תק"ח וגזירתן דהוא ג"כ בגדר ל"ת מ"מ לא נשמע מזה אלא אנשים כשרים מישראל דכשרים לדין ולהוראה ויכולים להיות סמוכים שעליהם קאי הקרא דלא