כלי חמדה דברים תכו

ובעיקר החקירה אמאי אין מברכין על לימוד התורה לאחרי' עי' בלבוש ס' מ"ז שכ' דבאמת בברכת התורה ברכה השני' היא לאחרי' ונתקנה בבוקר כיון דמחויב תמיד בתורה וקודם שנשתקע בשינה ל"ש לברך ברכת התורה כיון דעדיין מחויב בחורה לזאת לאחר שינת הלילה דשינה הוי הפסק מברך לאחרי' על הלימוד של אתמול ועיי"ש בתשובה הנדפסת בלבוש מה שנתווכח בזה עם ח"א והחכם הנ"ל כתב שנראה לו כיון דבלימוד התורה איכא הנאה לכן יש שני ברכות אחת ברכת המצוה וב' ברכת הנהנין ואני אמרתי דרך צחות דעפ"ז י"ל סדר הברכות עפמ"ש מורי מאורן של ישראל זצלה"ה בהקדמה לס' אגלי טל דלכן השמיט הר"מ ז"ל בהא דאמרינן בגמ' דלעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות שלא לשמה וכו' מצות ולא נקט אלא תורה דהוא מטעם כיון דבתורה איכא הנאה וכ"כ הר"ן ז"ל דהנאה עולה במקום כונה לכן בכפאו ואכל מצה יצא לכן יצא גם שלא לשמה דהיינו שלומד להנות בד"ת משא"כ במצות לפ"מ דפסק הר"מ ז"ל דמצ"כ א"י בשלא לשמה עיי"ש שהאריך בזה ומעתה י"ל דסדר הברכות כך הוא דמקודם ילמוד שלא לשמה ומתוך שלא לשמה בא לשמה ולכן הברכה הראשונה היא לעסוק בד"ת היינו בגדר מתעסק ג"כ עושה מצוה כיון דנהנה וכמו"ש הר"ן ז"ל ומתוך שלא לשמה בא לשמה וע"ז מתפללין אנחנו והערב ומבקשין שנזכה ללמוד תורה לשמה ומסיים ברוך המלמד תורה לעמו ישראל שזה הוא בלומדי תורה לשמה שילמוד התורה מהקב"ה בעצמו כמו"ש רש"י נדה שליראיו הקב"ה נותן להם מחכמתו ולא מאוצר אחר ואחר שנזכה ללמוד תורה לשמה נברך הברכה אשר נתן לנו את תורתו שעיד"ז שלומדים תורה לשמה והוא מהקב"ה בעצמו עיד"ז התורה היא שלנו וראה נא במד"ר דברים פ' וזאת הברכה פ' י"א אמר ר"א איזה הוא הברכה שבירך משה בתחילה ברוך אתה ד' וכו' אשר בחר בתורה הזאת וקדשה ורצה בעושי' ולא אמר בעמלי' ולא אמר בהוגי', אלא בעושי', באלו שהן עושין את דברי התורה עכ"ל ונראה דהכונה אלו חכמי הדור שעושין את דברי התורה היינו תורה שבע"פ שנקרא דברי תורה מפני שאין רשאין לאומרם בכתב כמו שדרשו ז"ל על הפסוק עפ"י הדברים כו' כרתי עמכם ברית שקאי על תורה שבע"פ שזה עיקר נתינת התורה לישראל להיות עושין ד"ת וזה הוא רק בלימוד תורה לשמה וזה ג"כ כוונת ש"ס דילן במה שדרשו בקרא דשכל טוב לכל עושיהם לעמליהם לא נאמר אלא לעושיהם ויש להאריך בזה בדרוש ואכ"מ. אמנם בעיקר ד' מורי הגאון זצלה"ה לדמות ת"ת לאכילת מצה יש לעי' ועי' בלבוש שם שכ' שאין לדמות לאכילת מצה כיון דהנאה הוא ג"כ רק מהמצוה עיי"ש וזה יש לדחות די"ל דהנאה הוא בפשיטות שיש לו תענוג רוחני מלימוד התורה ומחידושי תורה וסברותי' העמוקות אמנם מטעם אחר יש לחלק דבאכילת מצה ע"כ צ"ל לדעת הר"ן ז"ל דכל המצוה היא הנאת אכילה ולכן עולה הנאה במקום כוונה אבל בתורה אפי' א"נ דנהנה בתורה ג"כ מצוה קעביד מ"מ צ"ע אם זה דומה למצה, ובח' למס' ר"ה כתבנו לפרש ד' רבא שם במה שמחלק בין שופר למצה דבשופר כיון דאמרה תורה זכרון תרועה והאי מתעסק בעלמא הוא ולכאו' קשה הא דנקט הגמ' זכרון תרועה דזה במקום שאין תוקעין או בזמן שאין תוקעין אבל אם תוקעין באמת מנ"ל דגם בתקיעה בעי זכרון ובעי כונה וכבר התעוררו בזה המפרשים אמנם נראה דהכונה כיון דחזינן דהתורה אמרה דבמקום שא"א לתקוע עושין זכרון בדיבור ע"כ דהמצוה אינה ההנאה משמיעת הקול שופר דעל הנאה ל"ש לעשות זכרון בדיבור וכיון שאין הנאה מהמצוה שוב אע"פ שנהנה מקול התקיעה אין הנאה עולה במקום כונה, ובישוב ד' הר"מ ז"ל שהשמיט מצוה י"ל ע"פ דרך רבינו הג' ז"ל דלהר"מ ז"ל לשיטתו דמצ"כ א"י בשלא לשמה אמנם תורה כיון דהר"מ ז"ל לשיטתו פסק דמד"ת יוצא בשעת הדחק בק"ש שחרית וערבית וא"כ אינו בגדר מצות חיובא מד"ת לכן יוצא אף