כלי חמדה דברים תכג

דהוא מה"ת אינו נמנה לב' מצות משום דאי אפשר למצות ברכת התורה בלי לימוד משא"כ בכורים והבאת בכורים שפיר נחשבין לב' מצות כיון דהבאת בכורים אפשר ע"י שליח משא"כ מקרא בכורים א"א ע"י שליח והוי מצוה שבגופו א"כ א"א למנותו למצוה אחת כיון שענינים חלוקים המה, לא מבעיא לדעת הרשב"ם ז"ל דאפי' אם השליח מביא הבעלים קורין א"כ בוודאי כן הוא אך אפי' לפ"ד התוס' בשם הירושלמי דאם השליח מביא ליכא מצות קריאה, א"כ במקום שיש חיוב קריאה ע"כ דהוא בעצמו הביאום מ"מ כיון דסוף כל סוף מצות הבאה אינה מצוה שבגופו, ומצות קריאה היא מצוה שבגופו שפיר נמנות בשתים משא"כ לימוד התורה וברכת התורה דא"א אלא בגופו ואין שום הבדל בין זל"ז ול"מ קריאה בלא לימוד שפיר י"ל דאינו נמנה אלא אחת וכן סיפור יציאת מצרים אפי' א"נ דסיפור יצ"מ בלילי פסחים אינו חיוב בלא אכילת פסח מומ"ר, מ"מ בעצם סיפור יצ"מ היא מצוה בפ"ע, ולזאת נמנית לב' מצות ובפרט שנ' דעת הר"מ ז"ל דהוי מצוה בפ"ע ומה שדרשינן בשעה שיש מצה ומרור מונחין לפניך היינו רק על הזמן אבל מי שנאנס וא"י לאכול מצה ומרור מ"מ יש עליו חיוב לספר ביצ"מ, וא"כ א"ר מזה לברה"ת ולימוד התורה שיהי' נמנה לב' מצות, ומה שיש לומר עוד בדעת הר"מ ז"ל דלכן ס"ל דנמנו למצוה אחת ואין ראי' מבכורים ומסיפור יצ"מ לפמ"ש ר' יונה ז"ל לחלק לענין מצות צריכות כוונה בין מצות התלויות בדיבור למצות התלויות במעשה, דתלויות בדיבור לכ"ע צריכות כוונה, אבל תלויות במעשה ל"צ כוונה, א"כ י"ל דה"ה לענין מנין המצות שפיר יש לחשבן לשתים ולזאת מקרא בכורים והבאת בכורים, וכן סיפור יצ"מ ואכילת פסחים נמנות לשתים כיון דהפעולות חלוקות משא"כ לימוד התורה וברכת התורה שפיר אין נמנות אלא אחת, ואין להקשות ממעשה יוהכ"פ והווידויין דאינן נמנין אלא אחת ז"א דהרי מצות ווידויים נמנית בפני עצמה מצוה כוללת לכל הווידויון בכל הקרבנות והסברא נותנת כן בתלויות בדיבור ותלויות במעשה יש למנות לשתי מצות, שו"ר די"ל גם לענין ברכת התורה למצות ת"ת דנמנית לשתי מצות כיון דמצות ת"ת יוצא אף בהרהור כיון דכ' והגית בו יומם ולילה גם בהרהור מקיים מצות ת"ת אמנם חיוב ברכת התורה הוא רק בלומד בפה אבל אם לומד בהרהור אע"ג דמקיים בזה מצות ת"ת מ"מ אינו מחויב בברכת התורה ועי' בשאג"א סי' כ"ד שהחליט כן בדעת הרמז"ל וא"כ ת"ת וברה"ת ענינים חלוקין המה דת"ת מקיים גם בהרהור וברה"ת א"צ אלא דוקא בלומד בפיו וא"כ שוב יש למנות הברכה מצוה בפני עצמה, ואם אמנם כי כתבנו בס' חמדת ישראל שאין לבעל שאג"א ז"ל שים מקור לדבריו דהרי כל סמיכתו משום דכ' כי שם ה' אקרא ואקרא היינו בפה ולמד הפי' בקרא כי שם ה' אקרא היינו בשעה שאני לומד בתורה דהוא שמותיו של הקב"ה הבו גודל לאלקינו היינו ברכת התורה, ובאמת פי' זה לא נמצא בשום מקום ועי' ברש"י ברכות שם ובכל הראשונים וביומא ד' ל"ז אך באמת עיקר ד' השאג"א ז"ל דמהרהר בד"ת א"צ לברך ברה"ת מבואר בש"ע סי' מ"ז ס"ד ועי' בנו"כ שנתקשו מה בין זה לכותב ד"ת אע"פ שאינו קורא חייב לברך כמבואר בס"ג אמנם בלבוש כ' בזה"ל ואפי' מי שכותב ד"ת אע"פ שאינו קורא חייב לברך ודוקא כותב שעושה מעשה בכתיבה לפיכך מברך אפי' אינו קורא אבל המהרהר בד"ת א"צ לברך שאין מברכין על המחשבה ובת' שב יעקב סי' מ"ט כ' לתרץ הקו' דמנ"מ בין כותב למהרהר בזה"ל דהנה באמת צריך ליתן טעם למה אינו מברך על הרהור כיון דעכ"פ עוסק בד"ת וי"ל משום דהמצות עשה של ת"ת יוצא מקרא דושננתם לבניך, ולמדתם את בניכם כמו שהביא הר"מ במצ"ע מ' י"א היא שצונו ללמוד תורה וזה הנקרא ת"ת והיא אמרו ושננתם לבניך כו' נמצא כוונת הקרא ופירושי' דוקא אדיבור ולא אהרהור כי