כלי חמדה דברים תיד

מיתה וכאן הוא אומר לפרוש להם עפ"י ד' שלא הי' יודעין אי חייב מיתה או לאו, עכ"ל, שנראה לכאורה דמפני זה שלא הי' הענינים שווין לכן לא הניחם משרע"ה במשמר אחד, וצ"ב הכוונה ונראה דזה עפ"מ דמבואר בתרגום יונתן דמשה רבינו שאל ד' פעמים להשם היינו מקושש ומקלל ופסח שני ובנות צלפחד דבשנים הראשונים הי' מתון ולא שאל להקב"ה עד שאמר לו הדין ובשנים האחרונים הי' זריז, ובארנו בס' חמדת ישראל דהענין הוא דמשרע"ה רצה להציל אותם וליתן להם פנאי שישיבו אל השי"ת ואע"ג דבב"ד של מטה אין משגיחין על תשובה מ"מ הרי אם הי' עושין תשובה הי' השי"ת מקבל תשובתם ועיי"ש שהארכנו בזה, ומעתה נאמר דמה"ט הי' מניח משה כל אחד לבדו משום דכל אחד מהם הי' להם התנצלות להציל א"ע ממות והתנצלות האחד הי' סותר להתנצלות חבירו לכן חשש משרע"ה שאם יניחו ביחד דילמא יטענו שניהם טענה אחת ויתחייב אחד מהם לזאת הניח כל אחד לבדו כדי שכל אחד ימצא התנצלות שלו דהנה המקושש הי' לו התנצלות בטענת מודעה וממילא אינו מצווה על חילול שבת ואע"ג דשבת ניתנה במרה מ"מ ברור הדבר שזה הי' רק בתנאי שיקבלו אח"כ את התורה אבל בלי תורה אין להם שייכות לשבת, אמנם במקלל הוא להיפך דבאמת מקלל הוא מז' מצות שב"נ חייבין עליו אמנם מקום הספק הי' אי הא דב"נ חייב מיתה על ברכת השם הוא משום חומר ברכת השם או באמת הוא רק לאו והא דב"נ נהרג עליו הוא משום דבב"נ אזהרתו זה מיתתו כמו.... באמה"ח דב"נ נהרג עליו, אבל עתה כשיצאו מגדר ב"נ ונתקדשו בקדושת ישראל אינו חייב מיתה אלא מלקות, וז"פ דדבר זה הי' הספק במקלל א"כ המקלל צריך שישאר בדת ישראל שלא יטעון טענת מודעה דאם יטעון טענת מודעה יתחייב מיתה בבירור וכיון דמשרע"ה חפץ בהצלת שניהם לזאת לא הניחם ביחד כדי שלא יטענו טענה אחת ויהרג אחד ממ"נ וז"נ דרך דרש ב"ה

ד) (שם י"ט) ועתה כתבו לכם את השירה וגו', הנה בפסוק זה נמסר לנו מצות כתיבת ס"ת, ובימי חרפי כתבתי הרבה במצוה זו ומצאתי אח"כ הרבה בספרים לזאת אעתיק בזה מחי' על הר"מ ז"ל ה' ס"ת, ואכתוב רק מה שיש לי איזהו הערות חדשות בענינים אלו, וזה החלי בעזהי"ת

א) ז"ל הר"מ ז"ל פ"ז מה' ס"ת מ"ע על כל "איש" "ואיש" מישראל לכתוב ס"ת "לעצמו" שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה, כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו "לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות' ואע"פ שהניחו לו אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו ואם כתבה בידו ה"ה כאילו קבלו מהר סיני, ואם א"י לכתוב אחרים כותבין לו, וכל המגי' ס"ת ואפי' אות אחת ה"ה כאילו כתבו כולו עכ"ל הר"מ ז"ל, ועתה נבארם אחת לאחת, לכאורה יש לדקדק בל' הר"מ ז"ל שכ' כפל לשון על כל "איש" "ואיש" דהו"ל מצוה על כל איש מישראל כמ"ש בה' שקלים ומה כונתו באמרו איש ואיש, ונלע"ד דבא למעט בזה שלא נימא דמצות כתיבת ס"ת הוא מצות ציבור שהמצוה על כל ישראל שיהי' להם ס"ת וכמו שנראה קצת מלשון התוספתא שהביא הרי"ף ז"ל במס' ב"ב על המשנה דכופין אותן לבנות לעיר חומה דלתיים ובריח וכו' דאי' בשם בזה"ל כופין בני העיר זא"ז לבנות להן בהכ"נ ולקנות להן ס"ת נביאים וכתובים ופסקה הר"מ ז"ל בפי"א מה' תפילה ועי' בנמוק"י ב"ב שם שהביא לשון התוספתא כופין בני העיר זא"ז, לבנות להם בהכ"נ "ולכתוב" להם ס"ת נו"כ, נראה מזה קצת דאין המצוה על כל יחיד ויחיד שיהי' לו ס"ת, אמנם האמת אינו כן דהרי מבואר במס' גיטין ד' נ"ב והוא מתוספתא דתרומות וב"ב דאפוטרופס קונה מנכסי יתומים ס"ת ותפילין ומזוזות עיי"ש. מבואר מזה דס"ת הוי מצוה על כל יחיד ויחיד כמו תו"מ ועי' בר"מ ז"ל פי"א מנחלות, וצ"ל דזה שני ענינים דבאמת מוטל על כל יחיד ויחיד