כלי חמדה דברים שצב

דאסור מ"מ אין סברא דלא יהי' מהני הפרה לנדר אשתו בשביל זה וכיון דבמשנה מבואר דא"י להפר א"כ נראה דלא מהני הפרה א"כ ע"כ דלאו משום איסורא דבל יחל נגעה בה וזה מוכרח בדעת התוס', יהי' איך שיהי' בין א"נ בהא דאין חכם מתיר נדרי עצמו הוא אזהרה בין א"נ דהוא שלילה מ"מ בנדרי אביו אפי' א"נ דחל וצריך התרה אם הוא חכם יכול להתיר לעצמו, אמנם לקושטא דמילתא יש לעיין בזה דהנה לכאו' צ"ע כיון דזה ברור דהבנים אינם בגדר לא יחל ובכל היוצא מפיו יעשה כמו"ש הג' רביד הזהב ז"ל אלא דיש בזה איסור מד"ק שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך שהוא אזהרה כוללת לכל המנהגים והמוסר של האבות שקבלו עליהם ועל בניהם א"כ איך שייך בזה התרה כיון דבעצם אינו נדר שהם לא קבלו עליהם כלל ובאמת מה"ט דעת המרשד"ם דהבנים א"י להתיר ולדעת הירושלמי דמהני התרה וכ"נ שהסכים לזה רבינו הגדול הר"ח ז"ל אשר כל דבריו ד"ק צריך לומר דהיכי דקבלו האבות על עצמם אזהרות וסייגים חייבין הבנים ג"כ לקבל ע"ע מצד אזהרת אל תטוש ואם אינו רוצים לקבל ע"ע עוברים משום אל תטוש אבל בעצם אינו חל עליהם קבלת האבות וכיון שמכח אל תטוש הפירוש רק דהם חייבין לקבל ע"ע שוב מהני התרה כמו דהי' מהני אצל האבות וכיון שכן גם חכם א"י להתיר לעצמו ויש עוד לעיין בזה ואכ"מ

ג) והנה בספרי כל"ח פ' מטות חקרתי בענין שאלה בתרומה והקדש אם הוא רק למי שהפריש או שהקדיש או תני' בבעלים של התרומה והקדש עיי"ש מה שהארכנו בזה וכעת נ"ל להעיר מד' התוס' ב"ק ד' ע"ו שהקשו דבש"ח יהי' מהני פדיון דא"ל מום גדול משחיטה והוי ש"ר וכבר תמהתי ע"ז דאיך מהני פדיון להתיר האיסור דל"ת כל תועבה דש"ח ופיגול דאית בי' לכ"ע איסור דל"ת כ"ת ומש"כ בספרי לת' כיון דנפדה וה"ה יוצא לחולין גם תועבה ליכא זה קשה לומר כיון דאע"ג דנפדה ה"ה פסולי המוקדשין דאסורין בגיזה ועבודה והרי יש עליהם עדיין קדושה וא"כ קשה לומר דלא יהי' בגדר איסור דל"ת כ"ת וד' התוס' תמוהין מאוד לכאו' לכן נראה דכונת התוס' דהנה באמת לכאו' י"ל דהוי שחיטה ראוי' מצד הואיל אב"מ דהרי זה הדבר הנאמר בש"ח להורות דמהני שאלה וא"כ הוי שחיטה ראוי' אך י"ל דז"א כיון דהגנב ל"מ למיתשל עלי' א"כ א"א לחייב אותו ד' וה' כיון דהוא שוחט שחיטה שא"ר ולא משכח"ל לדידי' שיהי' שחיטה ראוי' אך ע"ז הקשו התוס' שפיר הא איכא עצה שהגנב יפדה מן ההקדש כיון דשחיטה א"ל מום גדול מזה ומפרכסת ה"ה כחי הרי מהני פדיון וא"כ יהי' של הגנב וכיון דגם לאחר פדיון יש עלי' קדושה דגיזה שלה אסור והחלב אסור הרי עדיין יש בה כח ההקדש וא"כ פשיט נראה דמהני שאלה גם לאחר פדיון וכיון שכן הרי הגנב מצי מיתשל על ההקדש לאחר פדי' וכיון שנשאל יוצא לחולין לגמרי וכיון שהוא חולין שוב אינו בגדר תועבה כלל דבחולין ל"ש הענין דש"ח ופיגול ולכן גם התועבה נפקע ולפי"ז מוכח מד' התוס' דשאלה לא תלי' במי שהפריש אלא מי שהוא הבעלים של החפץ ולכן אם יפדה הגנב מן ההקדש יהי' הגנב מצי למיתשל עלה ויהי' מותר באכילה ושפיר הוי שחיטה ראוי' ואין להשיב ע"ז דהרי מבואר שם בסוגי' תהי בה ר"א לר"ל שחיטה מתרת והלא פדיי' מתרת ותרצינן אשתמיטתי' הא דר"ש כל העומד לפדות כפדוי דמי וא"כ ז"ד א"נ דמותר ע"י פדיי' גרידא אבל א"נ דצריך שאלה ג"כ א"כ שוב הוי שחיטה שא"ר כיון דאינו עומד לכך ז"א דהתוס' בקושייתם ע"כ דהוה ס"ל דל"צ כל העומד דאל"כ גם מפדיון ל"ק כיון דהוא א"ר לפדיון אלא ע"י השחיטה ורק כ"ז שמפרכסת ומקודם לא הי' עומד לפדות כלל א"כ נראה פשוט דל"ש לומר עומד לפדות כפדוי דמי וע"כ דהשתא בקושייתם הי' ס"ל להתוס' דל"צ עומד לפדות א"כ שוב י"ל כדברינו