כלי חמדה דברים שצא

הגדול לכן אסר להם, וראיתי להגאון בעל חת"ס זצ"ל שחתר בכל עז להוכיח מש"ס דילן דל"מ התרה על נדר אבות וה"ר לזה מד' רש"י מכות ד' כ"ב ע"א דקאמר הש"ס מידי דאיתא בשאלה ל"ק ופריך והרי נזיר ומשני בנזירות שמשון ופי' רש"י ז"ל שיש מפרשים נזיר מן הבטן וקשי' לן האי נמי בשאלה איתא שאביו הי' יכול לשאול עליו ואפי' מת אביו בשאלה מיהא הוה ההיא שעתא עכ"ל ומוכח מזה דבן א"י למיתשל ע"ז שהזירו אביו ובאמת כבר העיר בזה במל"מ בפ"ב מה' נזירות הי"ג. ועי' מ"ש בזה בס' כל"ח פ' מטות אות ב' אוק"ד. אמנם לבר מן דין נראה לענ"ד דא"ר מנזירות דהנה זה בודאי דאף א"נ דהבן יכול לשאל על נדר אביו מ"מ הדבר ברור דה"ד בנדר הניתר ע"י חרטה אבל בנדר הצריך פתח דוקא דהוא רק מטעם דמשוי לנדר טעות הא בלא"ה ל"מ התרה א"כ פשיטא דל"ש דהבן ישאל על נזירות אביו כיון דהוא לא נדר ל"ש דהוא יבטל הנדר מצד דהי' טעות בנדרו ומעתה כיון דמבואר בנזיר ד' ט' בב"ש דס"ל דא"ש בהקדש ה"ה דס"ל דאין שאלה בנזירות וע"כ דגם בנזירות דינו כהקדש ואמרינן בי' אמל"ג וממילא דצריך דוקא פתח להתיר הנזירות דבלא"ה אמרינן דלא אתיא דיבור ומבטל מעשה וא"כ ל"ש דהבן ישאל על נזירות אביו כיון דחרטה ל"מ רק פתח דמשוי לנדרו טעות וזה ל"ש אלא במי שנדר אבל בנדר דמהני חרטה שפיר י"ל כיון דהבן אינו רוצה בהנדר יכול החכם להתיר לו ועיין בספרי כל"ח שם שכתבתי דאף חרטה ל"ש אלא במי שנדר וז"א בחרטה דהשתא בודאי שייך שאינו רוצה בנדר זה שהדירו אביו אמנם לעשות מנדר טעות זה בודאי א"א אלא למי שנדר ולכן בנזירות אם דינו כהקדש ול"מ שאלה אלא מצד דהוי הקדש טעות ל"ש שהבן ישאל על נזירות אביו ודו"ק] ויש להעיר בדבר חדש דלדעת הירושלמי דבן יכול להתיר על נדרי אביו אם הוא חכם שיכול להתיר נדרים יכול הוא בעצמו להתיר נדר זה שהדירו אביו ואף בנדרי עצמו יש לעיין לדעת רש"י ז"ל בנדרים דף פ"א ע"ב שס"ל דהא דאמרינן בגמ' לא יחל דברו מכאן לחכם שאינו מתיר נדרי עצמו דהוא אזהרה לחכם שלא יתיר נדרי עצמו י"ל דבדיעבד, אע"מ דל"ש בזה לומר אעל"מ כיון דהלאו כולל שלא יעבור על נדרו במעשה שלא יאכל דבר האסור עליו וכ"כ רעק"א ז"ל דבכה"ג ל"ש אעל"מ כמו במלאכת שבת אך באמת דעת רש"י ז"ל בזה צ"ע ומלשון הר"מ ז"ל פ"ג משבועות ה"ג נראה דהוא רק שלילה ולא אזהרה ונראה דתליא בהלימודים דהתרת נדרים דא"נ דכל התרת נדרים נשמע מלא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו כמו דס"ל לשמואל בחגיגה ד"י א"כ ממילא חכם לעצמו א"י להתיר וא"ז בגדר אזהרה כיון דאין להיתר חלות כלל ולכן הר"מ ז"ל לשיטתו שכ' שם כשמואל ס"ל דאינה אזהרה אלא שלילה משא"כ לאידך תנאי דילפי ממק"א היתר נדרים וסתם משנה דחגיגה שם שפיר י"ל כדעת רש"י ז"ל דהוא רק אזהרה לחכם שלא יתיר נדרי עצמו ועיין בנזיר ד' כ' ע"ב הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני א"י להפר ובתוס' שם ד"ה הריני שכ' דסד"א בגמ' דטעמא משום דאינו רשאי לגרום דבר להיות נדרו מבוטל משום שנאמר לא יחל דברו עכ"ל נראה מבואר דס"ל דהוא בגדר איסור דאין סברא לומר דבכה"ג לא יהי' מהני הפרתו לנדר אשתו ועיין בתוס' נזיר ד' כ"א ע"ב ד"ה אלא ש"מ שדחי פירוש זה כיון דרשאי להפיר לאשתו וצ"ע מה ק"ל כיון דסוף כל סוף עי"ז שמפיר לאשתו גורם הפרת נדרו ג"כ אסור מצד בל יחל ולומר דס"ל לתוס' דאין סברא לאסור גורם שיהי' בכלל בל יחל קשה בעיני כיון דהביטול לנדרו הוא בב"א ממש עם הפרת הנדר של אשתו גרע מגורם ואפי' במלאכת שבת שדרשינן מדכתיב ל"ת דגרמא שרי מ"מ היכי שהגרם הוא בב"א עם מעשיו אסור מה"ת כמו"ש הפוסקים להסביר הטעם דזורה ורוח מסיעתו ואכמ"ל בזה לכן נראה דהתוס' ס"ל דאפי' א"נ