כלי חמדה דברים שצ

החיוב השבועה על הבנים להעלות עצמותיו לא"י א"כ שפיר יש חלות להשבועה לאבות ולבנים ואע"ג דאם האבות לא יצאו ממצרים לא יהי' עליהם השבועה כלל אלא על הבנים מ"מ י"ל דחל גם על הדורות הבאים וראי' לזה ממצות התלויות בארץ דלפי האמת דלא זכו דור המדבר לעלות לא"י א"כ השבועה בהר סיני לקיים מצות התלויות בארץ לא היתה חלה עליהם כלל ואעפ"כ חלה על הדורות הבאים אחריהם והוי בגדר מושבע ועומד מה"ס אם כי יש לחלק דהכא שאני דנשבעו על כלליות התורה מ"מ המעיין יראה שיש מקום לדברי המהר"ל ז"ל ומה שיש לעי' עוד במקור הדבר דפשיטא לי' למהר"ל ז"ל דגם קודם קבלת התורה הי' חל השבועה מכלל ישראל מאבות לבנים א"נ דקודם מ"ת הי' להם דין ב"נ וכ"כ במקו"א דבב"נ אין הנפשות אחת א"כ א"ר מזה משעת קבלת התורה דנכנסו לברית תחת כנפי השכינה ושפיר חלה השבועה מאבות לדורות עולם משא"כ קודם מ"ת ונראה דהמהר"ל ס"ל דמאברהם אבינו ואילך הי' להם דין ישראל והי' מהני קבלתם לדורותיהם אחריהם וכ"נ דעת הר"מ ז"ל פ"ט ממלכים ה"א כמו"ש בספרי חמדת ישראל בדיני ב"נ אות ד' הארכתי בזה להראות שהג' בעל רביד הזהב ז"ל לא יצא יד"ח העיון דמלבד דאפי' א"נ דמוכח מכאן דלא חלה שבועת האבות לבנים א"ר מקודם מ"ת מלבד זה מבואר מד' המהר"ל ז"ל להיפך דגם כאן היתה השבועה חלה על הדורות שאחריהם

ג) ועתה נבוא לברר הדבר לדינא הנה יש בזה שלשה חילוקי, גזירת הקהל, קבלה בדבר מצוה וקבלת מנהג בדבר שא"ב גדר מצוה, והנה בגזירת הקהל הדבר ברור לדינא ומוסכם מכל הפוסקים דהקהל יכול לבטל אח"כ גזירות הקודמים ול"צ התרה כלל וקבלתם בדבר שא"ב סרך מצוה וגדר מצוה אינו חל על הבנים כלל וא"צ הבנים לקיים קבלת אבותיהם אמנם קבלת האבות בדבר שהוא גדר מצוה זה הוא העובדא דבני ביישן המבואר בש"ס דילן ובירושלמי ר"פ מקום שנהגו והנה בגמ' דילן מבואר דריו"ח אמר להו כבר קבלו אבותיכם עליהם שנאמר שמע בני מוסר אביך וגו' אמנם בירושלמי מקשה ע"ז ואין אדם נשאל על נדרו תמן משנדר נשאל ברם הכא אבותיכם נדרו ומקשה בירושלמי כ"ש יהי' מותרות [לשאול על נדרן שהרי הם לא נדרו והא ודאי דחמור הנדר מה שנדר עצמו ממה שאסרו אחרים עליו, קרבן העדה] אמר ר"ח לא מן הדא אלא מן הדא רבי תלמידי' דר"י הוה דר"י אסר לפרש בים הגדול עכ"ל הירושלמי והנה לפי פירוש הק"ע בירוש' דס"ל דהקושי' הי' דעכ"פ מהני התרת הבנים אבל זה מודה דצריכין התרה א"כ י"ל דא"ר מגמ' דילן דלא ס"ל כירושלמי די"ל דלכן ריו"ח לא אמר להם להתיר נדרם כיון דלא שאלו על זה והם רצו להתיר להם בלא התרה והשיב להם ריו"ח דזה א"א מכח קבלת אבותיהם אבל י"ל דמודה ריו"ח דמהני התרה ועיין בפי' הר"ח ז"ל לפסחים שכ' בזה"ל ופירש בירושלמי כי לפרש בים שאלוהו ואסר להם משום דסבר דאסר לפרש בים הגדול אבל זה אפי' אם נדר ושאל ומתירין לו "ולא אסר אלא דסבר אסור לפרש בים" עכ"ל ולכאו' סודה"ק כפולין המה וצ"ב כונת דה"ק ונראה שדעתו הקדושה כיון דריו"ח ס"ל בגיטין פ"ג ע"ב דאין החכם מתיר כלום אלא בחרטה ועיקר היא החרטה וא"כ הכא כיון דבא אליו שא"א להם זאת הו"ל להתיר להם כיון דנתחרטו על הקבלה ולכן קאמר ולא אסור אלא דסבר אסור לפרש בים הגדול הא בלא"ה אע"ג שהם לא אמרו שרצונם לישאל על הנדר מ"מ הי' מתיר להם כיון דהיו מתחרטין ע"ז ולא רצו להחזיק במנהג והנה עכ"פ מבואר מד' הר"ח ז"ל דירושלמי ס"ל דמהני התרה ומדכתב ופירש בירושלמי ולא קאמר ובירושלמי פי' נראה דס"ל דאין כאן מחלוקת וכיון דסתם ירושלמי הוא ריו"ח נראה דריו"ח מפרש דבריו כן דמהני התרה רק משום דסבר אסור לפרש בים