כלי חמדה דברים שפז

דבמילה לחודא שוב נזהרו על השבת וילפינן מזה לדורות דבמילה לחודא הוי כישראל לענין שבת עי"ש שכ' שתלי' בזה אם נצטוו על הפריעה במרה, ומעתה י"ל דהתוספתא וכן הראב"ד ז"ל ס"ל כן דבמילה לחודא דינן כישראל לענין שבת וכיון שכן ל"ש לומר בגר לאחר שנימול ואירע לו דבר קידם טבילה לומר לענין זה אחר טבילה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, אמנם הר"מ ז"ל לשיטתו כפ"מ שהוכחתי בס' חמדת ישראל מד' הר"מ ז"ל פי"ג מה' אסורי ביאה ה"ו שכ' הטעם דאין גר טובל בשבת משום דכתיב בי' משפט ולא כ' טעמא דגמ' משום מתקן גברא דהר"מ ז"ל ס"ל דמטעם מתקן ל"ש למיסר אלא בגר קטן דטובלין אותו ע"ד ב"ד והב"ד המה מתקנים גברא וזה אסור בשבת משא"כ בגר גדול דהוא בעצמו טובל א"ע לשם גירות ובזה נעשה גר נהי דצריך שיהי' בפני ב"ד מ"מ א"א למיסר משום מתקן כיון דכ"ז שלא טבל ה"ה ב"נ וב"נ ששבת חייב מיתה א"כ אדרבא צריך לעשות מלאכה ולא להיות בגדר ב"נ ששבת לכן ל"ש לאסור את הטבילה בשבת משים מתקן וצריך לומר הטעם משום דהוא בגדר דין כיון דצריך שלשה, וא"כ הר"מ ז"ל לשיטתו דס"ל דקודם שטבל דינו כנכרי ואם כן אף שראה קרי לאחר שנימול קודם טבילה שפיר י"ל דלאחר טבילה הוי כקטן שנולד וע"כ מתפרש הדין הלז כפשוטו בכל גר הבא להתגייר לאחר שנתרפא ממילתו קודם טבילה

ובעיקר ד' הזוה"ק שיש לו שיטה חדשה דבמרה נצטוו על הפריעה אמרתי דרך צחות דהנה כ"כ בס' חמדת ישראל להקשות כיון דנצטוו על השבת במרה מנא הי' יודעים עד מתן תורה אם נולד להם בן זכר למולו בשבת כיון דלא הי' להם עוד הדרשה דביום אפי' בשבת עד שניתנה תורה ומסברא ל"ש עדל"ת כיון דל"ת חמור ובפרט שבת דהוי ל"ת שיב"כ ומיתת ב"ד, ומה עשו עד מתן תורה בבנים הנולדו להם, אמנם נ"ל עפ"מ שהעיר בת' רמ"א ז"ל לענין שני מוהלים בשבת דהוי בגדר שנים שעשו כיון דמל ולא פרע כאילו לא מל א"כ המלאכה נגמרת ע"י שניהם ועי' בנשמת אדם להג' בעל חיי אדם ז"ל שרוצה להחליט כן דהוי בגדר שנים שעשאו א"כ י"ל בזה טעמא בזוה"ק כיון דבמרה נצטוו על השבת נצטוו מיד על הפריעה וא' פורע, ועפ"ז י"ל דהר"מ ז"ל לשיטתו דס"ל דבני קטורה חייבין במילה לדורות שפיר ס"ל דלא נצטוו על הפריעה במרה ועד מתן תורה מלו בשבת ע"י בני קטורה כיון דחייבין במילה כמו ישראל אז הי' יכולין למול ילדי ישראל בשבת

ב) (שם י"ג י"ד) ולא אתכם לבדכם וגו' כי את אשר וגו' ואת אשר איננו וגו'

א) במדרש לקח טוב (פסיקתא דר' טובי') איתא בזה"ל כי את אשר ישנו פה עמנו אלו המתים, עומד היום לפני ד' אלקינו אלו החיים, ואת אשר איננו אלו הדורות העתידים לבוא עכ"ל ובביאור הרא"מ, אשר ישנו פה אלו המתים שנדרש לשון ישן כי שינה אחד מס' במיתה עכ"ל והנה חפשתי מקור לדרשה זו ולא מצאתי אותה בשום מקום ולכאו' היא פלא למה צריך כריתת ברית עם המתים שכבר מתו, ומה שנלענ"ד בזה שדבר גדול דיבר רבינו ז"ל ונקדים בזה ד' הריטב"א במס' נדה ד' ס"א ע"ב בהא דאמרינן בגמ' זאת אומרת מצות בטלות לעת"ל כתב בזה"ל יש מפרשים משום דאמרינן בכתובות מתים שעתיד הקב"ה להחיות בלבושיהן הם עומדין וקשי' לי דמתים שהחי' יחזקאל יוכיחו דאמרינן בפ' חלק אבא מהם, ואלו תפילין שהניח לי אבא מהם היו, ונ"ל לעת"ל משעה שמת קאמר ולומר שאין החי מצוה על המת כדרך שאמרו בקטנים לא תאכלם קרי בי' לא תאכילם וכו' וטעמא משום דכתיב במתים חפשי כיון שמת נעשה חפשי מן המצות משעת מיתתו עכ"ל ולכא' ד' הריטב"א ז"ל תמוהין מאוד דמ"ר ממתים שהחי' יחזקאל על זה שלא יפטרו ישראל ממצות לעת"ל ובפרט לפימ"ש המפרשים דענין זה דמצות