כלי חמדה דברים שע

זה בגדר ירושה וע"כ כדאמרן דבן עדיף בזה מיורש משום דהוי כגופו דאב ובענין זה ראיתי דבר פלא בס' יערות דבש ח"ב ד' קפ"א ע"א [ד' ווארשא] שכ' בד' התוס' דתמהו דאיך טימא הקב"ה למשה הא כהן הוא ותי' דמשה הוי בגדר בן ותמה המרש"א הא כה"ג אינו מטמא לבנו וכתב הגז"ל דהענין דכה"ג אינו מטמא לבנו אע"ג דבנו אינו בגדר קרוב אלא כגוף אחד היא כמו דאמרינן כמה פעמים בש"ס ונפש הבן ונפש האב אחד הם נראה דהיא מטעם משום זה היא שהוא כה"ג הוא ודאי ואם הוא בנו הוא ספק ולכך לא דחי ולפ"ז במשה שקרוי בן למקום לא שייך ספק הותר לטמא עכ"ל ממש ולכאו' תמי' מאד א"כ אמאי כה"ג אינו מטמא לאביו הא בזה איכא ממ"נ כנ"ל ועיי"ש היטב ביערות דבש ותבין דברינו, ולהצדיק את הצדיק נלענ"ד דמה שכ' שכה"ג ראוי שיטמא לבנו משום דנפש האב ונפש הבן אחד הוא היינו דוקא אם בשעה שהוליד את בנו זה כבר הי' כה"ג וכיון שהבן נולד מכה"ג לכן גם מפאת מעלת הכה"ג שיש לאב יתכן לומר שנפש האב ונפש הבן אחד הוא ויכול לטמאות לו משא"כ אם נעשה כה"ג לאחר לידת בנו שנוסף לו אח"כ מעלת הכה"ג וזה הוא שאסרו לטמא לבנו לא יתכן לומר ע"ז דנפש הבן אחד הוא עם האב שיהי' מותר לטמאות לו ומעתה ז"ד באב לבן משא"כ בן לאב כיון דבשעת לידת הבן לא הי' בבן מעלת כה"ג בשום אופן וכן אח"כ שנעשה כה"ג לא יתכן שיטמא לאביו מפאת דנפש האב ונפש הבן אחת היא כיון דנוסף אח"כ בבן מעלה שאינו מצד האב ודו"ק היטב, ובעיקר הדברים שכתבנו לחלק בין בן ליורש ע"ע מ"ש בזה בפ' פנחס בדיני נחלות ואכמ"ל יותר]

ומעתה א"ש דהירושלמי לשיטתו דבכורים קדשי מיד א"כ אינן בגדר ירושה לכן הוכרח לומר דמיירי בבן דעדיף מיורש, אמנם הר"מ ז"ל דפסק להלכה כש"ס דילן דקודם שראו פני הבית המה כשאר חולין והוי בכלל ירושה כתב במכוון הדין בכל הראוי ליורשו שדוקא אם הי' חולה מסוכן אינו קורא אבל כשמת המוריש הר"ז מביא וקורא דשלו הן וזה כפתר ופרח בכוונת הר"מ ז"ל עפ"ד של הג' בעל מרכבת המשנה ז"ל

אמנם עיקר דברי המרכבת המשנה צ"ע לענ"ד דעד כאן אמרינן דא"ד אלא בקדשים אבל בחולין אפי' במצות א"ד היינו דוקא בחוזר ונראה אלא שנימא כיון דאדחי אדחי ע"ז אמרינן דרק בקדשים א"ד אבל במצות איבעיא דלא אפשטא בסוכה ל"ג בהא דאין ממעטין ביו"ט אי אין דיחו אף לקולא, ומד' הר"מ ז"ל בהלכה נראה דס"ל דא"ד אצל מצות, אבל בנ"ד דא"ר עתה לקריאה והסברא כיון דמקודם הי' חזי לקריאה וכבר חלה עליו חובת קריאה לכן עתה שא"א לקרות אינו חזי למצותו זה י"ל בכל מקום דבכה"ג הקריאה מעכבת ואין בזה ענין לומר דלא אמרינן דיחו כ"א בקדשים, ואדרבה דרך פלפול י"ל דממקומו מוכרע דהירושלמי ס"ל ג"כ דקודם שראה פני הבית הוי חולין ול"ש בי' דיחו דא"כ אמאי פשיטא לי' לירושלמי דבן במת האב מביא וקורא הא במת האב נעשה הבן אונן ואונן פטור מן המצות ונדחה ממצות קריאה וא"כ נימא דיחו כיון דביום מיתת אביו לא הי' חזיא לקריאה מצד אנינות, א' כיון דהשתא ראוי אינו פוסל בי' דיחו כיון דאינן קדשים אינו פוסל בו דיחו היכא דחוזר ונראה, ובאמת עיקר ויסוד דבריו לעשות בזה פלוגתא בין הבבלי וירושלמי אם נתקדשו מיד או משבאו לירושלים צ"ע דהרי בגמ' דילן במס' מכות ד' י"ח ע"ב וד' י"ט ע"א מייתי הגמ' הנך שני ענינים ונראה דאין בזה פלוגתא כלל

ומה שהביא הג' ז"ל ראי' מתוספתא דבכורים דאיתא התם בזה"ל ר"ש בן יהודה אומר משם ר"ש בכורים א"ח עליהם במחובר לקרקע משמע דרשב"י סובר דלרבנן חייבין עליהן במחובר ויש להם תיכף קדושת בכורים משעת הפרשה כמו תרומה, לענ"ד א"ר כלל די"ל דמיירי בגדל בירושלים