כלי חמדה דברים שסט

דהרי אשתו יודעת בבירור שאינה מקנה להבעל אלא הפירות לפ"מ שפסק הר"מ ז"ל דירושת הבעל לאו דאורייתא ול"ש בזה הסברא דלא סמכה דעתו, ועיקר דבריו שהיא רק מדרבנן מלבד שהו"ל לפרש דנפ"מ טובא לענין שצריך להקדיש מצד חולין בעזרה וכיו"ב מלבד זאת מסתימת כל הפוסקים נראה דמה"ת מביא וקורא וצע"ג לברר הענינים

יב) שם בר"מ ז"ל ה"ח הפריש בכורים וחלה והר"ז מסוכן זה שראוי ליורשו מביא וא"ק עכ"ל מקור הדברים מירושלמי פ"א ה"ה בזה"ל ר"א בשם ריו"ח היורש מביא וא"ק מה אנן קיימין אם יורש בחיי אביו שלוחו הוא, ואם לאחר מיתת אביו שלו הן אלא כי אנו קייימין כשהי' אביו חולה או מסוכן עכ"ל הירושלמי, והנה יש לדקדק על הר"מ ז"ל דשני לשון הירושלמי דמבואר שם דין זה על בן היורש מאב אמנם בר"מ ז"ל דקדק לכתוב "זה שראוי ליורשו" להורות דלאו דוקא בבן היורש מאב דינא הכא רק דבכל הראוי לירש דינא הכא דלאחר מיתת המוריש ה"ה שלו ומביא וקורא וצ"ע בזה במה פליגי

ומה שנלענ"ד שמזה יהי' ראי' למ"ש הגאון בעל מרכבת המשנה ז"ל בח"ג בה' בכורים בפרקין הי"ג לת' דעת הר"מ דלא פסק ענין דיחוי בבכורים הן בהפרישן ושגרן ע"י שליח והן בהפרישן קודם החג ומביאם אח"כ דהוא משום דהר"מ ז"ל לשיטתו דפסק בפ"ב מה' בכורים כגמ' דילן דבכורים אינו חל עליהם קדושת בכורים קודם שבאים לירושלים וה"ה כחולין לכל דבר ואין דחוי בחולין ולכן ס"ל לר"מ ז"ל דאינן נדחין משום דהי' ראוין לקריאה מקודם משא"כ הירושלמי לא מייתי כלל ד"ז דאין הבכורים מתקדשין אלא כשבאו לחומת ירושלים ונראה דהירושלמי ס"ל דמיד כשהפרישן חל עליהם קדושת בכורים והאוכלן לוקה דהוי בגדר הקדש ושפיר פוסל בהו דחוי עי"ש באריכות, ומעתה נראה דהירושלמי לשיטתו דס"ל דמיד שהפריש בכורים ה"ה קודש וא"כ אינן בגדר ירושה כלל ככל הקדשים דל"ש בהם ירושה כלל דאינן שלו וא"כ לכאור' קשה טובא איך פשיטא לי' לירושלמי דלאחר מיתת אביו ה"ה שלו ומביא וקורא הא אינן בגדר ירושה כלל וזה תימה גדולה לשיטת המרכבת המשנה לכן נראה דמה"ט נקט הירושלמי הדין דוקא בבן היורש מאב וס"ל לירושלמי דבן עדיף מיורש בזה כיון דנפש הבן ונפש האב אחת היא וכמו דמצאנו בנזירות דהבן מגלח על נזירות אביו עי' בנזיר ד' ל' ע"ב דהלכה היא בנזיר ודוקא בן ולא בת ועי' בר"מ ז"ל שם אע"ג דפסק דהוא בגדר ירושה מ"מ רק הבן יורש ולא הבת והיינו מטעמא דבן עדיף מיורש וגם בקדשים יורש מאביו וכן מוכרח מד' הר"מ ז"ל פ"ג משגגות ה"ג שכ' בזה"ל יתר ע"ז אמרו הפריש חטאתו על חלב שאכל אמש לא יביאנה על חלב שאכל היום ואם הביא כפר ואין צריך לומר שאם הפרישו אביו ומת והי' הבן מחויב באותו חטא שלא יביאנה הבן על חטאו עכ"ל ועי' במר"י קורקס מובא בכ"מ שם שקיים הגירסא ואם הביא כפר ולכאו' לפ"ז ה"ה במת האב והביא בנו כיון דהר"מ ז"ל כתב רק דק"ו שלא יביאנה ולא סיים דאם הביא לא כפר נראה דגם בזה אם הביא כפר והוא פלא דהא מחויב להביא חטאת משלו ואיך יביא קרבן של אביו על חטאו הא אינו בגדר ירושה כלל ובפרט דהאי חטאת שמתה בעלי' למיתה אזלא וע"כ צ"ל דסד"א דאם הבן מחויב באותו חטא כיון דנפש הבן ונפש האב אחד היא לא הוי בגדר חטאת שמתו בעלי' ואפי' לפי הגירסא דגם בשל עצמו לא כפר וא"כ מכ"ש בבנו ג"כ קשה הא הוי משנה שא"צ כלל כיון דהקרבן אינו שלו וע"כ כדאמרן [ולכאו' עלה בדעתי דבחטאת כיון דבעי לי' לכפרה כדידי' דמי והוי בגדר ירושה והא דגמירי בחטאת שמ"ב דלמיתה אזלה היינו אם אין בין היורשים מי שמחויב חטאת על חטא זה, אך ז"א דהרי אסיקנא בחולין ד' מ' ע"ב דסברא זו לא קיימי במסקנא דיהי' בגדר שלו מטעם זה אף לענין שיהי' יכול לאסרה מכ"ש דאינו משום