כלי חמדה דברים שנה

ולענ"ד במח"כ אין דמיון זל"ז דבוידוי מעשר נראה דעת הרמב"ם מדלא כתבה תורה כלל שצריך לזה ביאה לבית רק שיתודה לפני ד' בזה שפיר כתב הכ"מ בדעת הרמב"ם דאע"ג דעיקר לפני ד' הוא בעזרה מ"מ כל א"י הוא בכלל לפני ד' דהוא ארץ אשר עיני ד' בה תמיד ולכן כל א"י הוי לפני ד' וכיון דלא נזכר בתורה כלל שצריך בזה ביאה למקדש אמרי' דמקיים מצות וידוי מעשר בכל מקום בא"י ואיני תלוי בבית כלל משא"כ במקרא בכורים כיון דצריך הבאה לבית ואינו נוהגין אלא בזה"ב א"כ פשיטא דמקרא בכורים במקדש דווקא ויותר מזה נלע"ד ברור דאע"ג דמבואר במשנה בכורים דאיני חייב באחריות בבכורים כ"א עד הר הבית בזה בכלל תבוא בית ד' אלקיך וכן פסק הרמב"ם ז"ל ולא כהגר"א ז"ל שגורס דחייב באחריות עד שיביאם לעזרה וכן מצאנו במס' ר"ה דתק"ש נוהגין היינו לתקוע בהר הבית שנאמר בחצוצרות וגו' הריעו לפני המלך ד' מבואר דהר הבית הוי בגדר לפני ד' אמנם הכא כיון דהנחה הי' בעזרה לפני המזבח ממילא דגם המקרא בכורים צריך להיות בעזרה ממש דבאמת כבר כתבנו במק"א דלענין זה לפני ד' אשר יש בו מבוכות רבות בראשונים להגדיר הגדר דלפני ד' דהנה בלולב כתיב בתוה"ק ושמחתם לפני ד' אלוקיכם שבעת ימים ס"ל להרמב"ם ז"ל דכולל כל ירושלים אבל חוץ לירושלים ל"ה בכלל לפני ד' ובוידוי מעשר דכתיב לפני ד' ס"ל להרמב"ם ז"ל דכל ארץ ישראל הוי בגדר לפני ד' ובסמיכה דכתיב לפני ד' בעינן דוקא בעזרה וכבר העירו האחרונים בזה אלא שלא דברו מוידוי מעשר כלל, ולענ"ד נראה ברור דבכל הענינים הוא לפי הענין שמבואר בקרא דזה ברור דעיקר לפני ד' הגמור הוא במקדש בעזרה מ"מ הר הבית מיקרי ג"כ לפני ד' וכן ירושלים ג"כ הוי בגדר לפני א"י וה"ה כל א"י י"ל דהוי בגדר לפני ד' ולכן בוידוי מעשר דלא נזכר כלל מביאה לירושלים שפיר אמרי' כפשטא דמתודה בכל מקום לפני ד' הנאמר בו היינו בכל א"י ובלולב דאמרה תורה ושמחתם לפני ד' וגו' שבעת ימים כיון דברגל ישראל המה בירושלים מחמת חובת ראי' וחגיגה אמרי' דהפי' לפני ה' היינו בירושלים וכמו דלמ"ד בירושלמי דושמחתם לפני ד' היינו שמחת שלמים הפי' בירושלים דשלמים נאכלין בכל העיר ה"ה למ"ד שמחת לולב קאי על ירושלים ועי' בתוס' פסחים דע"א ע"א ד"ה לרבות לילי יו"ט האחרון שכתב דתרוי' דרשינן מני' ולכן ס"ל להרמב"ם ז"ל דכל ירושלים בכלל משא"כ היכא דנאמר בתורה עזרה ומזבח בוודאי אף הענינים האחרים שנאמרו בו הכוונה דכולם עזרה ממש אע"ג דכתיב בי' ג"כ לפני ד' וכ"א מתפרש כענינו ובח' על הרמב"ם ה' עבודת יוה"כ שכתבתי בימי חורפי כתבתי בזה על לשון הרמב"ם ז"ל פ"ה הכ"א נטמא המשלח הר"ז נכנס למקדש ונוטלו ויוצא שנאמר ביד איש עתי המדברה ביד זה שהוכן אפי' נטמא בזה"ל נסתפקתי אם ז"ד בטומאת מת כמו כל ק"צ א"ד כל הטמאות אישתרי לגבי' ואע"ג דבכ"מ שהותרה טומאה בציבור או בחובת יחיד הקבוע לו זמן לא הותרה אלא טומאת מת שאני היכא דצריך הקרבה בטומאה מהיכא דצריך רק ביאה גרידא ועי' לעיל ברמב"ם ז"ל פ"ז מה' ביהב"ח הכ"ג לא מצאו טהורים יכנסו טמאים ועי"ש שני הגרסות ברמב"ם ז"ל גירסת הכ"מ וגירסת המבי"ט בקרית ספר המובא במל"מ שם נראה מסתימת הש"ס והרמב"ם דכל הטמאים מותרים ליכנס לתקן כיון דמצאנו קולא בטומאת מת דהותרה או נדחה דציבור אף לענין עבודה לכן גם שאר טומאת הותרו, בביאת מקדש לצורך תיקון הבנין וא"כ י"ל דה"ה הכא לצורך הוצאות שעיר המשתלח הותרו כל הטומאות כיון דאיני אלא ביאת מקדש ויש קצת ראי' לזה דהנה בשטמ"ק כריתות די"ד הק' אמאי דוחה טומאה משום דכתיב עתי הא כה"ג יכול להלוך את השעיר לחו"ל ושם ימסרנו למשלח ותי' כיון דכתיב