כלי חמדה דברים שכט

פטור לעולם ממילה או מחויב למול א"ע כשיגדל שדעת התוס' נראה דפטור לגמרי אמנם הרמב"ם ז"ל ס"ל דכשיגדל ויתחזק כוחו חייב במילה ורבים תמהו מנ"ל לרמב"ם ז"ל דין זה וכתב הג' בעל חת"ס ז"ל דהרמב"ם ז"ל ס"ל כהרשב"א ז"ל דמפרש הא דאמרי' ביבמות דלכן ערל אעפ"י שאינו אוכל מאכיל משום דהוי בגדר בר אוכל רק דפומי' כאיב לי' וקשה כיון דאסור למול א"ע מחשש סכנה אמאי הוי רק בגדר פומי' כאיב לי' וע"כ דיש לו תקנה לאח"ז כשיתחזק כוחו וא"כ עדיין בר חיובא אלא דעתה פומי' כאיב לי' וראיתי למרן זצללה"ה בח' הרי"ם חיו"ד סי' ט"ז שכתב בזה"ל ולענ"ד ראי' קלישתא הוא שיסמוך הרמב"ם ע"ז הא ודאי דחשיב בגדר אוכל לכשיעבור וימול מותר לאכול אתד"ק ולענ"ד הדבר תמוה כיון דיש סכנה למול ואסור למול א"ע א"כ אמאי לא יהי' בגדר א"ר ואם נחלקו בא"ר מחמת איסור אם הוי א"ר אבל אם הוי בא"ר מחמת איסור שיש בו סכנה בודאי נראה דהוי בגדר א"ר אמנם נראה דכוונת מרנא זצללה"ה לפ"ד התוס' דס"ל דבכ"מ שהדין דיעבור ואל יהרג מ"מ אם רוצה למסור נפשו לקיים מצות השי"ת קדוש יאמר לו ונראה דה"ה לשיטתם בערל שמתו אחיו מ"מ אע"ג דא"ח למול א"ע מצד וחי בהם מ"מ אם הוא רוצה לסכן נפשו לקיים מצות מילה הר"ז בגדר קידה"ש דענין קידה"ש איני לפני הנכרים אלא לפני ישראל וראי' דבעינן עשרה מישראל א"כ נראה פשוט דלדעת הפוסקים דמי שמסכן נפשו שלא לעבור על ל"ת במקום סכנה קדוש יאמר לו ה"ה במ"ע יכול להחמיר על עצמו ולמסור נפשו לקיים מצות השי"ת אף במקום סכנה וא"כ שפיר י"ל דהוי בגדר פומי' כאיב לי' כיון דאם עבר ומל את עצמו מצוה קעביד אך לפ"ז נראה דצדקו דברי החת"ס דהרמב"ם לשטתו דס"ל דכ"מ שנאמר יעבור ואל יהרג אם נהרג הר"ז מתחייב בנפשו וא"א להחמיר ע"ע בשום אופן ונראה דלפ"ז אפי' אם עבר ומל א"ע אינו מצוה כלל כיון דהוא מצהב"ע שוב הוי בגדר א"ר לכן הוכיח מזה הרמב"ם דכשיגדל פטור לעולם ממילה או מחייב למול א"ט ויתחזק כוחו חייב במילה אמנם התוס' לשיטתם דיכול להחמיר ע"ע שפיר י"ל דלעולם פטור רק אעפ"כ חשוב רק פומי' כאיב לי' כיון דיכול להחמיר ע"ע כנ"ל ומעתה נראה דזה טעמו דרש"י ז"ל דס"ל דאף ערל שמתו אחיו מ"מ אסור בתרומה וקדשים כיון דמבואר בגמ' דהוי רק בגדר פומי' כאיב לי' יהי' הטעם מה שיהי' או משום דיכול להחמיר ע"ע או משום דיהי' בר חיובא לאח"ז ח"כ עכ"פ אינו בגדר א"ר למילה ולכן האונס אסור לאכול בתרומה וקדשים כיון דשייך עוד במצות מילה לאח"ז או בעבר ומל ולפ"ז נראה דלא כמ"ש המחבר שיחי' דאונס מחמת פק"נ הוא יותר פטור מאונס אחר ולהנ"ל י"ל דאונס מחמת פק"נ כיון דיכול להחמיר ע"ע אינו בגד' אונס גמור שנאמ' שיהי' פטור לגמרי

ומה שנראה עוד בדעת רש"י ז"ל דס"ל דאפי' ערל שמתו אחיו מ"מ אסור לאכול בתרומה וקדשים ולא אמרי' כיון דפטור אינו בגדר ערל בהקדם לת' דעת רש"י ז"ל על התורה פ' בא שפירש הא דכל ערל ל"י בו היינו במתו אחיו מ"מ דאי במומר לערלות הוי בכלל ב"נ ותמהו עליו הא מומר לערלות אינו מומר לכה"ת כולה וכ"כ בזה לתרץ בכמה אופנים אמנם העיקר נראה בדעת רש"י ז"ל דס"ל לפ"מ דקיי"ל דעכו"ם שנתגייר צריך מילה וטבילה והרצאת דמים וענין זה דהרצאת דמים הוא לאשתרי לי' בקדשים וכ"ז שלא הובא קרבן זה נהי דהוא ישראל גמור לכל מילי מ"מ לאכילת קדשים עדיין הוא כנכרי דהרצאת דמים הוא המתירו לאכול בקדשים וכ"נ מבואר ברמב"ם פ"ד מק"פ ה"ט (ועי' בס' צפנת פענח פי"ג מה' א"ב ה"ד וכתבנו בזה במק"א עי' בקונט' מיד ולדורות הנספח לס' כלי חמדה במדבר אות י"ט) הרי מבואר דלקדשים צריך היתר להיות אוכל בקדשים וס"ל לרש"י ז"ל דה"ה בישראל גמור שנולד מישראל אע"ג דהוא ישראל גמור בלא מילה ומילה הוא רק מצוה מ"מ לאכול בקדשים א"ל דין ישראל בלא