כלי חמדה דברים שכד

אמר להם אאע"ה ברכו למי שאכלתם משלו ועי"ז הכניסם תחת כנפי השכינה הרי התכלית הכנ"א של אאע"ה היה להכניס אנשים תחת כנפי השכינה ומעתה א"ש דהקב"ה שלח לו את המלאכים שהם היו סיבה שיתן הקב"ה התורה לישראל כמבואר בדחז"ל כלום אכלתם בב"ח אצל אאע"ה א"כ קיים בזה א"א הכנסת אורחים היותר גדול שעי"ז גרם שניתן התורה לישראל ונתקדש ש"ש בין האוה"ע הרי נתבאר מזה דאין להגביל ולהגדיר כלל בענין המצות ולהבדיל בין מצוה שבין אדם למקום ושבין אדם לחבירו בענינים אלו וראה בס' יערות דבש ח"א סוד"ר ד' מ"ש לפרש עובדא דרחב"ד דשאלה אשת רחב"ד עד מתי נצערן ביקש רחמי ויהיב לה חד כרעא דדהבא כו' כתב רבינו הגאון ז"ל בזה"ל אבל הענין שהי' מצערת כו' בשביל צדקה לעניים כי חשבו שגמ"ח אפס אצלן כו' וברואם עני ואביון ואין לאל ידם להושיע צרתם צרה מפאת העדר המצוה אצלה ולכך חשבו לבקש מד' ליתן להם עושר כו' אמנם באמת נהפוך הוא כי כל זמן שאין להם ומצערים על זה הרי להם לגמ"ח גמור וכאלו גמ"ח עם עניים בתכלית ההגמלה והחסד אמנם אם יהי' להם יכולים לצאת ידי כל עני ליתן לכ"א די מחסורו עכ"ל מבואר מדה"ק דפשיטא לי' דמחשבת צדקה וגמ"ח אם א"י לקיימה בפועל הוי כמו מקיים בשלימות בתכלית מבואר כדברינו בזה דאין חילק בין מ"ע שבין אדם למקום ובין מ"ע שבין אדם לחבירו וכבר ביארתי בדרוש פי' הקרא ואהבת לרעך כמוך אני ד' דהכוונה שזה טעם למצות ואהבת לרעך כמוך כי אני יש בכל אדם מישראל הוא ד' היינו חלק אלוקי ממעל כמאמה"כ ויפח ד' באפיו נשמת חיים ובזוה"ק מאן דנפח מדלי' נפח וא"כ מפאת הנשמה שבאדם כל ישראל הם אחד וא"כ ממילא שורש מצות אהבת רעים הוא ג"כ כדי להזכיר ולהכיר תכלית בריאת האדם שנפשו הוא נשמתו הוא חלק אלוקי ממעל וצריך להזדכך חומרו שיהי' מתאים עם נשמתו וזה נראה פי' הגמ' כל התורה כולה מפני דרכי שלום נאמרה היינו לעשות שלו' בין החומר והנשמה וזה ע"י התורה והמצוה וממילא יהי' שלו' ואחדות בין ישראל כיון שיזככו את חומרו ויהיה מתאים עם תכונת הנשמה ומפאת נשמתן הם אחד בתכלית ואין פירד כלל

ובעיקר החקירה אם במ"ע שבין אדם לחבירו צריך כוונה אעתיק בזה מ"ש בח' במס' שבת לת' דברי התוס' יו"ט ריש שבת שכ' לתרץ דלכן בעה"ב חייב ולא מיפטר משום טעה בדבר מצוה כיון דלא ניתן שבת לדחות לגבי צדקה משא"כ במילה ולולב דניתן שבת לדחות ותמהו כולם הא גבי לולב ג"כ לא ניתן שבת לדחות דהנטילה אינו אלא טלטול וכתבנו שם בזה"ל לחומר הנושא י"ל בכוונת רבינו התוס' יו"ט ונקדים לת' דברי הרמב"ם ז"ל שפסק דלולב ביום הראשון ניטל בשבת מדכתיב ביום אפי' בשבת ותמוה הא מסקינן בגמ' דל"נ אלא למכשירין ואליבא דר"א ולפ"ז לדידן דמכשירין א"ד שבת למה צריך קרא דביום שדוחה שבת כיון דאין כאן איסור תורה ומה שנלע"ד בזה לפמ"ש הרמב"ן ז"ל בס' האמונה והבטחון דלכן תפילין א"ד שבת משום דבשבת זמנו קדום כיון דלילה לאו זמן תפילין לכן אין בכח מצות תפילין שבא אח"כ לדחות את השבת ואינו מובן דאיזהו דחוי' יש בזה שמניח תפילין וכתבנו לתרץ כיון דתפילין אסורין בהסה"ד וא"כ שבת דכתיב בי' שמירה ג"כ אסיר בהסה"ד וא"כ שפיר הוי מצות תפילין דחוי' למצות שבת וכמ"ש הירושלמי בקורא ק"ש ונושא מי חטאת הוי הסה"ד ממ"ח כיון דא"א לכוין לב' דברים ולכן גם תפילין הוי הסה"ד משבת ועי' בזה מ"ש בכלי חמדה פ' קדושים וצדקו דברי הרמב"ן ז"ל ומעתה נראה דבסוגי' רבא דקאמר לה ל"ג אלא למכשירין ואזיל לשיטת' דמצות אצ"כ ול"ה לולב דחוי' בשבת ול"צ קרא דביום משא"כ הרמב"ם ז"ל לשיטתו דפסק מצ"כ שפיר צריך קרא דביום דאל"ה דומה ממש לתפילין למ"ד שא"נ בלילה ודו"ק ומעתה א"ש דברי התוס' יו"ט דדוקא לולב דצ"כ