כלי חמדה דברים שכג

הסברא לחלק בין מ"ע שבין אדם למקום למ"ע שבין אדם לחבירו אם כי ראיתי לגדולי האחרונים שהשתמשו בהבדל זה בכמה ענינים

א' לענין מצ"כ דבמצוה שבין אדם לחבירו כיון דעיקרו המכוון בהמצוה שיהיה לחבירו הנאה או שלא יהי' לו הפסד אצ"כ והעיקר הוא מעשה המצוה

ב' לענין מצוה הב"ע דאינה פוסלת את המצוה אלא במצוה שבין אדם למקום אבל במצוה שבין אדם לחבירו אינו פוסלת את המצוה אע"ג דבאה בעבירה

ג' לענין טעה בדב"מ דאפי' מאן דפוטר גם בלא עשה מצוה ה"ד אם הי' טעה בדב"מ שבין אדם למקום אבל אם טעה בדב"מ שבין אדם לחבירו אם לא עשה מצוה לכ"ע חייב דבין אדם לחבירו העיקר הוא מעשה המצוה ואם לא עשה מצוה אין לפטרו מצד טעה בדב"מ

ד' לענין עוסק במצוה דפטור ממצוה דאם עוסק במצוה שבין אדם למקום אינו נפטר מן מ"ע שבין אדם לחבירו דענין זה דעוסק במצוה פטור מהמצוה הוא משום דכשעוסק במצוה זו אין עליו חיוב לעשות מצוה אחרת אך זה רק במצוה שבין אדם למקום אבל להיות פטור עי"ז ממצוה שבין אדם לחבירו לא שמענו כיון דהתכלית שיהי' לחבירו אינו נפטר עי"ז שעוסק במצוה שבין אדם למקום

ה' מה שאני בעני' רציתי לומר בענין נתכוין לאכול בשר חזיר ועולה בידו בשר טלה דצריך כפרה דה"ד בעבירת בשר חזיר דהוי עבירה שבין אדם למקום משא"כ אם נתכוין לעשות עבירה בין אדם לחבירו ועלה בידו דבר היתר או טובה לחבירו א"צ כפרה עי' בספרי כלי חמדה פ' ויחי

אמנם לענ"ד כשנעי' בעומק ביסודי התורה והמצות אין לנו לעשות חלוקים מעצמינו בזה דלא נדע הגדרים ותכלית המצות איזהו הם בין אדם למקום ואיזהו הן בין אדם לחבירו ולשון הש"ס גיטין דנ"ט ע"ב כל התורה כולה נמי מפני דרכי שלו' הוא דכתיב דרכי' דרכ"נ וכ"נ שלום וידועין דברי הטו"ז דהיכא דכתיב כל כולה אתי להורות דכל ממש ולא רובו ככולו וכ"ה ברמב"ם ז"ל סוף ה' חנוכה נראה דתכלית כל התורה והמצות לצרף בהן את הבריות ולעשותן לחטיבה אחת וכאמרם ז"ל במדרש וכי מה איכפת לי' להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף לא נתנה תורה אלא לצרף בהן את הבריות ומסכים לזה דברי ר"ע שאמר ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה ואידך פרישא הוא זיל מור שנראה שכל המצות שבתורה המה רק ביאור לבוא עי"ז למצות ואהבת לרעך כמוך ולעומת זאת מצות שבין אדם לחבירו שנכללות במצות ללכת בדרכיו ולדבקה בו שדרשו חז"ל מה הוא רחום אף אתה רחום מה הוא חנון אף אתה חנון ולדבקה בו וכי אפשר לאדם שידבק בשכינה אלא כל המשיא בתו לת"ח כו' הרי מבואר דכל מצות שבין אדם לחבירו הוא כדי לבוא עי"ז לידבק בהקב"ה נראה מזה דכל המצות שבין אדם למקום ושב"א לחבירו הכל הולכין אל תכלית אחד להתאחד יחד שיהי' כל ישראל אחד וממילא יאחדו להיות דבוקין בהקב"ה ויהי' קב"ה ואורייתא וישראל חד ובדרושים ביארתי לפ"ז לפר דברי חז"ל ומובא ברש"י עה"ת פ' וירא הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים הביא המלאכים עליו בדמות אנשים עכ"ל ותמוה הא מצות הכנסת אורחים הוא ממצות שבין אדם לחבירו וא"כ מלאכים דל"צ להכנסת אורחים נראה לכאו' דאינו מקיים בזה מצות הכנ"א א"כ אמאי הביא עליו מלאכים שידמה א"ע שמקיים מצות הכנ"א והי' רק מחשבת מצוה אמאי לא הביא הקב"ה אנשים ממש שיקיים המצוה בפועל [ואפי' א"נ כמו שהוא האמת לדעתי דגם במצוה שבין אדם לחבירו הוי המחשבה ג"כ מצוה מ"מ אמאי לא ישלח לו הקב"ה אנשים שיקיים המצוה גם בפועל] אמנם נראה דאע"ג דמצות הכנ"א הוא ממצות שבין אדם לחבירו מ"מ תכליתה ג"כ להביא לידי דבקות בהקב"ה וזה הי' הכנ"א של אאע"ה כמבואר במדרש דלאחר שאכלו ושתו