כלי חמדה דברים שכב

נראה דהכוונה דאע"ג דיכולין להכריז שיבוא מי שיש לו תביעה עליו שגזלו או שקיבל ממנו רבית שלא כדין ויחזיר לו מ"מ יש לחוש מפני הרמאין ואי דיטיל עליהם שבועה יוכלו לומר אין אנו רוצין לישבע ואפי' שבועות אמת ולכן תשובתן קשה כיון דאין להם עצה מה לעשות אם ירצו לשלם לכל מי שגזלו מהם ועי' ביבמות דקי"ח ע"ב במשנה שם דהלכה כר"ע דצריך לשלם לכל אחד ואחד ומעתה ז"ד קודם תקנה אבל לאחר תקנה דתקנו חז"ל דאין מקבלים מהם והא דמחזירין היינו רק לצאת יד"ש וביאור הדברים נ' כיון דצריך לקיים העשה דוהשיב צריך להחזיר וכשלא ירצה לקבל ויאמר הריני כאלו התקבלתי מנתק בזה הלאו דגזל והלאו דרבית ולכן לצאת יד"ש חייב להחזיר א"כ שפיר מקשה הגמ' אמאי תשובתן קשה הא יש עצה להכריז כנ"ל ושוב אין לחוש מפני הרמאין כיון דבאמת אין מקבלין מהם א"כ יכול להחזיר לכל אחד והם ימחלו כן נראה לי ביאור הסוגי' שו"ר שי"ל בפשיטות לפ"מ דנראה מבואר מהסוגי' דמדינא אין עליהם חיוב להחזיר וע"כ דחז"ל הפקיעו מהם מצות השבה והיינו או מצד דיש כח ביד חכמים לעקור ד"ת בשוא"ת או מצד דהפקר ב"ד הפקר ומעתה י"ל דלפי האמת דאמרו חז"ל שאין עליהם חיוב להחזיר א"כ שוב הבעלים נתיאשו ונראה דבכה"ג מהני יאוש אף בגזילה דהנה ההבדל בין יאוש דגזילה לאבידה הוא משום דבאסורי אתא לידו ופירשו המפרשים משום דחל עליו חיוב השבה שוב לא נפקע ע"י יאוש וא"כ הכא דאמרו חז"ל דא"ח להחזיר מדינא וזה יש כח ביד כנ"ל א"כ שוב מהני יאוש וגם לצאת יד"ש אין עליו חיוב והא דיש עליהם חיוב לצאת היינו לאותם שאינם מתיאשים והנה זה שייך רק במי שמכיר אותם והם יודעים שזה שגזל מהם אבל אנשים שא"י שגזלו מהם וגם הם א"י מדלא תבעו אותם כלל הם בודאי נתיאשו וא"כ גם לצאת יד"ש אין עליהם חיובא וא"כ א"ש בפשיטות קושית הגמ' דכיון דאמרת דחיובא רמי' לצאת יד"ש א"כ שייך רק באותם שיודעים זה מזה אבל באותם שא"י שגזלו בטח נתיאשו כיון דעפ"י דין אינם חייבין להחזיר וא"כ ממילא גם לצאת יד"ש ליכא חיובא וא"כ אמאי תשובתן קשה ויש עוד להאריך בזה בסוגי' שם ואכ"מ

אמנם הרה"מ שיחי' יצא לבאר הסוגי' עפ"י דרך חדש להוכיח מדברי התוס' גיטין דמ"א ע"א סוגי' דח"ע וחב"ח שכ' דמשום עשה דפו"ר ל"ה כופין את רבו כיון דהעבד פטור ממנה דאנוס הוא ותמוה לכאו' הא גם על לשבת אונס הוא ומה נפ"מ בין עשה דפו"ר לעשה דד"ק לשבת יצרה ומתוך כך רצה לחדש דהא דפליגי הדרישה והטו"ז באו"ח סי' ק"ח אי אונס עושה פטור במ"מ תלי' אם הוא מ"ע שבין אדם למקום או שבין אדם לחבירו דבמ"ע שבין אדם למקום אמרי' אין הקב"ה בא בטרוני' עם בריותיו וכיון שאונס הוא אינו בר חיובא הוא משא"כ במצוה שבין אדם לחבירו דתכלית המצוה הוא מצד תועלת חבירו א"כ אע"ג דהוא אונס אינו פטור וא"כ י"ל דזה כוונת התו' במה שמחלקים בין עשה דפו"ר לבין עשה דלשבת דעשה דפו"ר הוי עשה דבין אדם למקום ולכן באם הוא אונס לא רמי' עליו חיובא משא"כ עשה דלשבת דהוי משום תיקן העולם והוי בין אדם לחבירו ואינו מופטר משום שהוא אונס ומעתה א"ש קושית הגמ' דדוקא א"נ דמדינא חייבין להחזיר, א"כ הוי בין אדם לחבירו ושפיר אמרי' דתשובתן קשה דמצד אונס אין לפוטרם משא"כ לפ"מ דתרצינן דמה מחזירין לצאת יד"ש א"כ שוב הוי רק בין אדם למקום ושוב אונס פטור וא"כ אמאי תשובתן קשה את"ד הרב הנ"ל

ולענ"ד לתני' להני מילי דמלבד דעיקר דבריו בפי' התוס' אינו מחוור כלל דהרי לפי מה דקיי"ל כר"י דהי' לו בנים ומתו אינו מקיים פו"ר והיינו משום דכתיב לשבת מבואר דלהלכה לשבת הוא פירושו דפו"ר וא"כ לפי האמת גם פו"ר הוי מ"ע שבין א ם לחבירו שת לית המצוה דפו"ר ג"כ לרבות ישוב העולם מלבד זאת עיקר