כלי חמדה דברים שכ

מער"ה ללכת לעיר שתוקעין כדי לקיים מ"ע של תורה דתק"ש ולזאת עלה בדעתי דכל הסוגי' קאי על ר"ה שחל בשב' ובאחת תוקעין דהוא עיר שיש בה ב"ד ובאחת מברכין דהוא עיר שאין בה ב"ד וקמ"ל דאם איש דר בין שתי עיירות כאלו ומותר לילך ביו"ט לכאן ולכאן יש עליו החיוב לילך למקום שתוקעין וע"ו מקשינן פשיטא הא דאורייתא והא דרבנן דבמקום שתוקעין יש מ"ע דאורייתא וע"ז שפיר תרצי' ל"צ דהכא ודאי והכא ספק וא"כ שפיר רבותא קמ"ל דאע"ג דבשבת במקום שאין ב"ד אין חייבין לתקוע וברכה חייב בכ"מ וא"כ סד"א דלא יהי' צריך לילך למקום שתוקעין דהוא רק ספק אם יקיים המצוה שאינה מוכרחת במקום שיש עליו חיוב דרבנן ודאי קמ"ל דאעפ"כ הולך למקום שתוקעין ולפי פירש זה מוכרח מגמ' היפך דבריו דתק"ש בשבת איכא מצוה דאורייתא במקום שתוקעין ויש חיוב להכניס עצמו לזה לשמוע תק"ש בשבת במקום שיש בו ב"ד אך בטלה דעתי נגד הראשונים ז"ל שפרשו סוגי' זו דמיירי בחול אך בעיקר הדבר מבואר בירושלמי סופ"ד דר"ה לפי פי' הפ"מ והק"ע וכן רהטה הסוגי' בירושלמי שם דאין נפ"מ בין שבת לחול דנפק"ל דמ"ד דהולך למקום שמברכין אע"פ בשאין ביום כדי לתקוע מהא דתני בר"ה שחל בשבת במקום אחד תוקעין ובמקום אחד מברכין הולך למקום שמברכין ואינו הולך אצל תוקע והרי יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת לא כמי שאין ביום כדי לתקוע ואת אומר הולך לו אצל מברך הדא אמרה פליגין עכ"ל הירושלמי ותמוה מאד דמ"ר משבת לחול דיש עליו חיוב תקיעה מה"ת משא"כ כשחל בשבת כיון דאין תוקעין אלא במקום שיש בו ב"ד וחיוב ברכות הוא לכ"ע א"כ שפיר י"ל דאין הולך למקום שתוקעין ומוכרח מזה דהירושלמי ס"ל דתק"ש בשבת ג"כ חיוב דאורייתא הוא ואם הוא דר במקום שיש בו ב"ד בסמוך לו חיובא רמי' עליו ללכת לשמוע תק"ש

הן אמת שדברי הירושלמי אינם מובנים לי אחד דאמאי ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת הוי יותר בגדר אין ביום כדי לתקוע מר"ה שחל להיות בחול ומ"ש בק"ע משום דאם מניח עירוב מבעוד יום למקום שמברכין ושוב א"א ללכת למקום שתוקעין תמוה לי הא גם ביו"ט איכא איסור תחומין ואסור ללכת חוץ לתחום ומשנה שלימה שנינו שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום וע"כ איירי דב' עיירות המה בתוך התחום וא"כ ה"ה כשחל ר"ה בשבת אפשר ללכת לשניהם ועלה בדעתי לפמ"ש המג"א בסי' תקצ"ה סק"ב דיש להתיר שבות דשבות במקום מצוה וא"כ יכול לשלוח שיבואו לו את השופר ע"י נכרי חוץ לתחום אך ז"ד אם תחומין דרבנן אבל אם תחומין דאורייתא אין להתיר אמירה לעכו"ם במקום מצוה וא"כ י"ל דהירושלמי אזיל בשיטת ר"מ דס"ל תחומין דאורייתא אך ז"ד בשבת אבל ביו"ט כ"כ הפוסקים דתחומין דרבנן וא"כ ביו"ט יש שעות לשניהם משא"כ בשבת אין עצה בשו"א לקיים שניהם אך באמת קשה להעמיס זאת בירושלמי דאפי' א"נ דשבות גמור אין מתירין במקום מצוה דאורייתא ואסור אמירה לעכו"ם בשבת למ"ד דתחומין מה"ת אבל אמירה לאמירה מותר וא"כ גם בר"ה שחל להיות בשבת איכא עצה ומלבד זה קשה לומר דכוונת הירושלמי אליבא דמ"ד דתחומין דאו' הכלל שמתפלא אני על המפרשים שלא הרגישו לבאר הדברים ב' קשה לי טובא כיון דבר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין אלא במקום שיש בו ב"ד א"כ איך שייך לומר טעם הירושלמי דמשו"ה הולך למקום שמברכין ואין הולך למקום שתוקעין משום דהכל בקיאים בתקיעה [ומה שהוא היפך גמ' דילן] ואין הכל יודעין לברך הא במקום ב"ד בודאי יודעין לברך ג"כ ג' עיקר הדברים לדמות שבת לחול ולומר דמשום דס"ל דבשבת הולך למקום שמברכין ה"ה בחול תמוה טובא כנ"ל וצריך אני לרב להאיר עיני בפי' דברי הירושלמי עכ"פ זאת מוכרח מירושלמי דבשבת ג"כ איתא למצות תק"ש מה"ת ועמ"ש בכלי חמדה פ' בהר אות ד' אוק"ב מ"ש שם לתרץ דברי התוס' מגילה הנ"ל ועפ"ז