כלי חמדה דברים שיט

הפקיעו המצוה לגמרי מכח הגזירה וכמו דקיי"ל דיש כח בידם להפקיע דאורייתא בשוא"ת דא"נ דאיתא להמצוה ל"ש לאסור משום גזירה לעבור על מצוה דאורייתא ובזה יש לת' מה שהעירו רבני בתראי דאמאי לא גזרו במצה שמא יעבירנו ולהנ"ל ז"א דאם נגזור במצה שמא יעבירנו ונימא דאם חל פסח בשבת ליכא מצות מצה מה"ת דיש כח בידם לבטל ד"ת בשוא"ת א"כ לא יהי' איסור חמץ ג"כ דהרי דרשינן כל שאינו בקום אכל מצה אינו בב"ת חמץ וא"כ נראה דה"ה בזמן דרשינן הכא וא"כ ל"מ למיגזר במצה שמא יעבירנו כיון דא"א להפקיע מצות מצה דא"כ יהי' נפקע איסור חמץ בקו"ע ואין לדחות דהרי על זמן ע"כ לא דרשינן דרשה זו דהרי ראב"י ס"ל בפסחים דק"כ ע"א דמצה בזה"ז דרבנן ואעפ"כ פשיטא דחמץ אסור מה"ת אף בזה"ז הרי דלא דרשינן בזה להקיש חמץ למצה ז"א שכ"כ כיון דכתיב בתוה"ק לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות ל"ש להקיש חמץ למצה אלא הלאו דל"ת עליו חמץ דקאי על לפני זמנו על שחיטת הפסח או לר"ש על אכילת הפסח אבל איסור אכילת חמץ בפסח לא תלי' במצה כלל ומעתה י"ל דבאמת לראב"י אינו אסור בזה"ז חמץ לפני זמנו מה"ת ויש להאריך בזה דרך פלפול ואכ"מ

ויש להעיר בזה בתוס' מגילה ד"כ ע"ב שכ' להקשות על הא דקתני שלאחר סה"ע אומרים יה"ר שיבנה ביהמ"ק ב"ב משום דהספירה זכר למקדש ולמה בשופר ולולב לא תקנו לומר יה"ר ותי' משום דבלולב ושופר יש עשיי' ע"ש ותמוה מאד דאיך שייך בשופר זל"מ הא תק"ש דאורייתא הוא וכ"כ בזה במק"א וכעת מצאתי לרבינו הגדול בעל תוס' יו"ט ז"ל בפ"ד דר"ה מ"ג שכתב בענין קושית התוס' דלמה בלולב לא תקנו ליטול לולב בשבת ובשופר תיקן ריב"ז משחרב ביהמ"ק לתקוע במדינה במקום שיש בו ב"ד ותי' בתירץ הא' משום דבלולב איתא בשאר יומי משא"כ בשופר אם לא נתקע בשבת משתכח לגמרי מצות שופר וכתב התוס' יו"ט ראי' לזה מדלא קתני בתקנת ריב"ז גבי שופר זל"מ כמו דקתני בלולב א"ו דבשופר אין טעם התקנה משום זל"מ אלא שלא יתעקר לגמרי מצות שופר אד"ק ולכאורה תמוה מאד דאיך אפ"ל בשופר זל"מ כיון דהוא מה"ת ורק רבנן גזרו משום שמא יעבירנו וא"כ משחרב ביהמ"ק תיקן ריב"ז שנתקע במקום שיש בו ב"ד וממילא מתקיים מצוה דאורייתא וא"ד ללולב דניטל במדינה ז' דהוא רק מדרבנן זל"מ אמנם לדברינו י"ל דבאמת מיד כאשר גזרו חז"ל שלא לתקוע בשופר בשבת בטלו לגמרי מצות שופר כשחל בשבת וממילא אינו שייך במדינה מצות שופר מה"ת כלל בשבת ורק במקדש דלא גזרו נשארת המצוה דתק"ש בשבת מה"ת ולכן משחרב ביהמ"ק שוב ליכא מצות שופר כלל מה"ת דחכמים עקרו ד"ת בשוא"ת וא"כ בשבת אינו מתקנים באמת מצות שופר כלל מה"ת וריב"ז דתיקן לתקוע בשופר במקום שיש בו ב"ד אינו מה"ת דמה"ת כבר עקרו חכמים המצוה כשחל בשבת אלא או משום זל"מ או משום שלא תשתכח תק"ש כמ"ש התוס' ולפ"ז אתי' דברי התוס' מגילה כפשטן דכוונתם מפני מה אין אומרים יה"ר כשחל ר"ה בשבת במקום ב"ד וכן מטין דברי התוס' יו"ט דבאמת אינו מצוה דאורייתא בזה"ז אפי' במקום שיש בו ב"ד אלא משום זל"מ

אמנם בהא דמבואר במס' ר"ה דל"ד ע"ב כיצד שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולכין למקום שתוקעין פשיטא הא דאורייתא והא דרבנן ל"צ אע"ג דהא ודאי והא ספק ולכאו' קשה א' הא גם זה פשיטא כיון דסד"א בחיוב מ"ע נראה דיש עליו חיוב מדאורייתא לחזר אחרי' דילמא יוכל לקיים המ"ע דאורייתא וא"כ שוב עדיפא מודאי דרבנן ב' תמוה טובא איך משכח"ל עיר שאין תוקעין בה ומבטלין מ"ע דשופר הא צריך לעשות כל טצדקי דאפשר למעבד לקיים מ"ע דאורייתא ומ"ע דרבים כמו תק"ש ופשטות הסוגי' באחת תוקעין ובאחת מברכין נראה דהעיר שמברכין א"צ לעשות פעולות ללכת למקום שתוקעין והא הי' לכולם