כלי חמדה דברים שיח

הרמב"ם ז"ל מהא דמבואר ביבמות בסוגי' דעלי' דמקשינן בגמ' טעמא דכתב רחמנא עלי' הא לא"ה הו"א עדול"ת כו' ותו עדול"ת שיב"כ מנ"ל דדחי ורצונו למילף ממילה ופסח ותמיד שדו"ש ומדחה מה למילה ופסח שכן כרת ועוד דהוי לפני הדיבור עי"ש וקשה לפ"ד הרמב"ם ז"ל דפסח שני אין כתיב בו כרת ופטור בראשון אם הזיד בשני ח"כ וגם אינו לפני הדיבור כיון דהוא חיוב בפני עצמו ואינו תשלומין דראשון אינו בגדר לפני הדיבור כיון דנאמר לאחר הדיבור ג"כ אכתי לילף דעשה דוחה לל"ת שיש בו כרת מהא דפ"ש דו"ש במי שהי' טמא או בדרך רחוקה בראשון או קטן שהגדיל וגר שנתגייר בין שני פסחים דחיוב בשני ודוחה את השבת אע"ג דא"ב כרת ואינו לפני הדיבור והוא תמיה גדולה על שיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל דדוקא אם נאנס בראשון ח"כ על השני אבל אם פטור בראשון ליכא כרת על השני ומה שנראה לת' שיטת הרמב"ם ז"ל בהקדם מה דיש להעיר בקושית הגמ' דמילף בפסח דדו"ש דעדול"ת שיש כרת לפ"מ דמבואר במכילתא דצריך קרא לאסור מלאכת שבת בגבולין לכהנים דהו"א משום דאשתרי שבת לכהנים במקדש ה"ה דאשתרי להם שבת בגבולין ומעתה ז"ד בגבולין אבל במקדש י"ל דלכן התירה תורה פסח שדו"ש כיון דניתו שבת לדחות בתו"מ ה"ה דניתן לדחות לצורך פסח משא"כ בכ"מ אין עדול"ת שיב"כ אמנם נראה כיון דזמנו של פסח אחר התמיד של בה"ע ואז שוב לא לא ניתן שבת לדחות במקדש וכיון דקי"ל דשבת בכל רגע ורגע הוא חיוב חדש וקטן שנתגדל והביא שתי שערות באמצע השבת חייב לשמור את השבת מה"ת וחייב סקילה וכרת על חילל שבת דבכל רגע ורגע איכא איכא חיוב חדש וא"כ י"ל כיון דלאחר התמיד שוב לא ניתן שבת לדחות במקדש בשו"א ל"ש לומר משום דאשתרי שבת במקדש וע"כ דעדול"ת שיב"כ ושפיר אמרי' בגמ' דמוכח מזה דפסח דו"ש דעדול"ת שיב"כ ולכן מוכרחין אנו לומר או משום דגם בפסח איכא כרת או משום דהוי לפני הדיבור ומעתה ז"ד בפ"ר אבל בפ"ש לפמ"ש במק"א שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל דפ"ש באמת קרב לפני תמיד של בה"ע א"כ שוב י"ל דא"ר מזה דעדול"ת שיב"כ דהכא שאני כיון דניתן שבת לדחות אצל ק"צ של שבת ה"ה דניתן לדחות אצל פסח דהוי חובת היום וקבוע לי' זמן ודינו כק"צ וז"נ בישוב דברי הרמב"ם ז"ל דרך פלפול וי"ל בזה מה שתמהו על הרמב"ם ז"ל דס"ל דפ"ר קרב אחר קטורת ונרות ג"כ ותמה בכ"מ כיון דברייתות חלוקות הן מנ"ל לרמב"ם ז"ל להכריח דקרב אחר קטורת ונרות ולהנ"ל י"ל דהרמב"ם ז"ל הכרי' זה דא"נ דקטו"נ קרב אחר הפסח א"כ בזמן הקרבת הפסח אכתי ניתן שבת לדחות אצל ק"צ וא"כ א"ר מזה דעדול"ת שיב"כ די"ל דניתן לדחות ולכן הכריח הרמב"ם ז"ל מסתם גמ' דהקרבת הפסח אחר קטו"נ שוב לא ניתן שבת לדחות לכן שפיר מקשינן דנילוף מזה עדול"ת שיב"ב ויש להאריך בזה דרך פלפול ואכ"מ

יהי איך שיהי' נתבאר מדעת הרמב"ם ז"ל דבאונס במ"ע אינו פטור ורמי חיובא עליו לקיים המ"ע וכן הוכיחו האחרונים מדברי התוס' ר"ה דט"ז ע"ב בהא דאמרי' בגמ' כל שנה שאין תוקעין בתחילתה מריעין לה בסופה וכתבו התוס' בשם בה"ג לאו דמקלע בשבתא אלא דאתילד אונסא וצ"ע מה נפ"מ בין שבת לאתילד אונס הא שבת ג"כ מה"ת מחויב לתקוע אלא שאנוסים מתק"ח ז"ל שלא לתקוע א"כ הוי ג"כ כמו אונס א"ו דאונס בתק"ח הוי בגדר פטור משא"כ אונס אחר אינו פטור והסבר הדברים דאונס בתק"ח י"ל כיון דקיי"ל יש כח ביד חכמים לעקור ד"ת בשוא"ת א"כ כשגזרו חז"ל שלא לתקוע בשבת מצד גזירה שמא יעבירנו הרי הפקיעו המצוה לגמרי ואפי' מי שעובר ותוקע בשבת לא קיים מצוה כלל אף מה"ת וא"כ שפיר הוי בגדר פטור אך באמת בח' כתבנו לחקור בזה דכל הני דגזרו חכמים שמא יעברנו אם בטלו המצוה לגמרי והפקיעו את המצוה א"ד שאסרו חז"ל לעשות המצוה מכח גזירה אבל העובר ועושה המצוה מקיים מצוה מה"ת ולכאו' עלה בדעתי דע"כ