כלי חמדה דברים שי

מצא לה בתולים א"כ הודה שעדיו שאומרים שזינתה שקר העידו א"כ אפי' אם הוזמו אח"כ עדיו של האב אמאי יתחיי' לשלם לו הקנס דמאה כסף ואולי י"ל דכוונת השטמ"ק אינו כשמודה ששקר העיד ושמצא לה בתולים אלא שהודה שמה שאמר בבירר שלא מצא לה בתולים הוא שקר שהוא אינו בקי כלל בזה ולא ראה זה ואינו יודע אם זינתה אלא דבכה"ג שוב לקי משום ל"ת רכיל וחייב לשלם מאה כסף וכשהוזמו העדים ונתברר דעדים שלו אמרו אמת נהי דהוא אמר שקר במה שהוציא ש"ר בם עפ"י עצמו מ"מ חייבין לשלם לו מאה סלע שרצו לחייבו וצ"ע הרבה בזה גם בעיקר הדבר דאינו לוקה אלא כיחש נראה מכל הפוסקים להיפך ותמהני על כל האחרונים שלא נחתו לזה לברר דברי השטמ"ק ועי' בחי' חת"ס חלק חו"מ סי' קמ"א מ"ש בשם רה"ג ז"ל בהא דאין עדים נעשים זוממין עד שיזימו את עצמן ומ"ש החת"ס ז"ל בזה וכעין זה יש להעיר גם בדברי השטמ"ק הנ"ל וכ"כ בענינים אלה בדיני הזמה ואכ"מ

ומה שכתבנו לה"ר לדעת השטמ"ק ממה שלא נזכר בדברי ר"י בסנהדרין ד"ט ע"ב בהא דחזר והביא הבעל והזימום לעדי האב דלוקין ג"כ כמבואר בירושלמי ול"ש בזה קלבד"מ כיון דגם הבעל הי' לוקה ומשלם נלע"ד בטו"ט ודעת דאין כאן מחלוקת בבבלי וירושלמי דבאמת הג' בעל אור שמח יפה קאמר דכיון דגילתה תורה במוש"ר דלוקה ומשלם דלא אמרי' קלבד"מ א"כ ה"נ בעדים זוממין אמנם נראה דז"ד לדידן דלא ס"ל כר"י דבמיתה לזה וממון לזה לא אמרי' קלבד"מ שפיר מוכר' כנ"ל משא"כ לר"י לשיטתו דס"ל דבמיתה לזה ותשלומין לזה לא אמרי' קלבד"מ א"כ י"ל דאין דינו של מוש"ר חלוק מכל דיני התורה דאמרי' קלבד"מ וה"ה דאינו לוקה ומשלם והא דבמוש"ר לוקה ומשלם היינו משום דהוי מלקות עבור האישה שהוציא עלי' ש"ר ועבר על ל"ת רכיל ותשלומין להאב וא"כ הוי ממון לזה ומלקות לזה דל"ש בזה קלבד"ל וא"כ ר"י לשיטתו שפיר ס"ל דאם הוזמו העדים אינו לוקין כיון דא"ל ומשלם כיון דהם חייבין תרוי' משום שרצו לחייבו להבעל מלקות וממון והוי מלקות ותשלומין לאחד ובזה אמרי' קלבד"מ ואין לדמות העדים להבעלים בזה כיון דאצל הבעל ל"ש קלבד"מ אמנם בירושלמי כתב לפ"מ דס"ל דאפי' במיתה לזה ותשלומין לזה אמרי' קלבד"מ ולא ס"ל חלוקא דר"י בזה וא"כ ע"כ חידש הוא שחידשה תורה במוש"ר דלוקה ומשלם לכן אם הוזמו העדים ג"כ חייבין ממון ומלקות וז"נ ואין מזה ראי' לדברי השטמ"ק

ובעיקר קשיית האחרונים בהא דאמרה תורה במוש"ר ולו תהי' לאשה הא שוי' אנפשי' חד"א כ"כ בקונטרס בסוגי' דעא"נ באיסורין דנראה דמכאן ראי' לדעת מוהר"י באסאן ז"ל דהא דאמרי' דשוי' אנפשי' חד"א הוא מצד נדר ומעתה י"ל דלכן אמר' תורה בזה מ"ע דולו תהי' לאשה דאם הוא שק' הרי נדר לבטל את המצוה אין הנדר חל לבטל המצוה כיון דהמצוה דוקא על אשה זו שרוצה לאסרה עליו ואין לו שום עצה לגרש את אשתו זו וא"כ הוי ע"ז מושבע ועומד מה"ס והוי כמו שבועה ועי' בס' החינוך להרא"ה ז"ל מצות לא תשא שמבואר להדי' מדבריו דבכה"ג גם נדר אינו חל ע"ד מצוה ומה שהק' עליו מהא דמבואר בנדרים די"א גבי הנאת תשמישך עלי דמבואר דנדר חל עד"מ התם שאני משום דאע"ג דעתה דהוא אשתו הרי המצוה עליו דעונתה לא יגרע אבל הרי בידו לגרש אותה ואין זה מצוה מוכרחת דוקא על אשה זו משא"כ הכא שאמרה תורה ולו תהי' לאשה וגו' כל ימיו הרי הזהירה תורה בזה שלא יכול לאסרה אותה עליו דאינו חל לבטל את המצוה וז"ב ונכון מאד לפ"ד הרא"ה ז"ל אלה הדברים העתקתי מח' לכתובות השייך למ"ע דמוש"ר והנה באמת יש להוסיף הרבה על מ"ש בזה ואכ"מ, אמנם אחת ארשום מ"ש לעיל במוש"ר על הקטנה א"נ דל"מ עדותם לממון ומלקות בלי הודאתו הוי עדותם בגדר ח"ד ז"א דהרי הבעל רצה להפסיד כתובתה וע"י עדותם נתחייב ליתן לה כתובה וגם העשה דלו תהי' לאשה דהרי בקטנה לא נאסרה