כלי חמדה דברים שד

אפי' באפשר לקיים שניהם א"כ אמאי ב"ש פוטרין כיון דספד"א דחיוב של תורה וסד"ר באיד"ר אזלינן להקל ומוכרח מסוגי' הגמ' דדאורייתא הוא ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דאינו אלא מדרבנן ומוכח מזה כמו שכתבנו דהש"ס קאי בזמן דאיכא תכלת דלבן אינו אלא חלק מהמצוה א"כ לבן לחודא אינו בגדר הותרה ושפיר אפשר לקיים שניהם מה"ת אינו דוחה אמנם הרמב"ם ז"ל מדבר על זה"ז שכתב ומפני מה אין אנו עושין כן היום דליכא תכלת לבן הוא מצוה גמורה לכן כתב דמדינא מותר רק מחמרינן כדר"ל דאפשר לקיים שניהם א"ד איסור כלאים כנ"ל נכון בשיטת הרמב"ם ז"ל

(ג) ובאמת היכא דהוא בגדר הותר גמור אין נפ"מ כלל אם אפשר לקיים שניהם כמו שמוכרח לפ"מ דס"ל לרבא ביבמות ד"כ ע"ב דלכן באלמנה לכה"ג ל"א עדול"ת משום דאפשר לקיים שניהם בחליצה וק"ט דא"כ יקשה בכל מצות יבום הוי אפשר לקיים שניהם בחליצה ואמאי יהי' מותר יבום וא"ל דאם לא יהי עולה ליבום מצד אפלק"ש הא לא יהי' אפשר בחליצה דכל שא"ע ליבום א"ע לחליצה ז"א כיון דבאמת מותרת להתייבם דהתורה התירה מצות יבום הרי ראוי' ליבום וכיון שראוי ליבום הרי ראוי לחליצה ושוב ממילא אינה מתיבמת וכיו"ב כתב הג' בעל טו"א דאע"ג דאין עולת ראיי' דוחה את השבת מ"מ מהני תשלומין דבאמת מדינא צריך לדחות וכיון שכן הרי אפשר לקיים שניהם דמהני תשלומין ושוב א"ד את השבת וה"נ בכל מצות יבום כיון שאמרה תורה אם לא יחפץ לקחתה איכא מצות חליצה צריך להיות תמיד שלא ירצה ליבם שלא יעבור על איסור אשת אח דאפשר לקיים שניה בחליצה אולם באמת ז"א כיון דהוא היתר גמור ל"ש בזה כלל לומר אפשר לקיים שניהם וה"ה כלאים בציצית דתרוי' נלמדו מסמוכין כמבואר במכילתא דמייתי כל הני ביחד ואם כי יש לומר דיבום עדיף יותר דמצותה בכך מ"מ באמת כן הוא דהיכא דהוא בגדר הותרה אין מחפשין כלל עצות לעשות בהיתר ועי' חי' הר"ן שבת ר"פ ראד"מ שכתב בטעם ר"א שם דס"ל דמילה הותרה בשבת ובחדושינו כתבנו לבאר דקדוק לשון הרמב"ם ז"ל מה' ט"צ פ"י שכתב בזה"ל מי שהיתה בהרת בערלתו ימול אע"פ שהוא מילה שלא בזמנה שמ"ע דוחה ל"ת בכ"מ והך דכ"מ הוא מיותר לכאו' ובאמת בה' מילה כתב הרמב"ם ז"ל ג"כ דין זה ולא כתב בכ"מ וכתבנו לת' דבאמת מבואר בגמ' דילפינן מבשר לרבות אפי' במקום בהרת ואמרי' בגמ' דצריך קרא דבשר משום דהוי עול"ת ואין עדול"ת ועשה אמנם הרמב"ם ז"ל ס"ל דזה אינו בגדר עול"ת לענין דחוי' וכ"כ הסבר הדברים מילתא בטעמא לעיל פ' תזריע אות ב' עי"ש באריכות אך לפ"ז קשה למ"ל בשר ת"ל דעדול"ת אך י"ל דבא להורות דהותרה ונפ"מ דאפי' אי איכא אחר שלא יתכוון לקציצת בהרת מ"מ מותר בעצמו כיון דאמרי' הותרה אין נפ"מ כלל במה דאפשר לקיים שניהם והסוגי' דשבת דקל"ג ע"א דמקשינן בגמ' אי איכא אחר ליעבד אחר ותרצינן בדליכא אחר היינו לדידן דס"ל דהוי עול"ת וצריך קרא דדוחה ואמרי' דהוי בגדר דחוי' שפיר קשה הא אפשר לקיים שניהם ות' בדליכא אחר משא"כ הרמב"ם ז"ל דס"ל דלענין דחוי' אין לו חומר עול"ת וא"כ ע"כ גל' קרא דבשר דהותרה ולכן תמיד מותר אפי' באיכא אחר ומעתה י"ל דזה כוונת הרמב"ם ז"ל דכתב סתמא דימול אפי' איכא אחר ולא הביא כלל החילק בין איכא אחר או לו הוסיף ביאור דהטעם הוא כיון דעדול"ת בכ"מ וא"כ למה צריך הכא בשר ע"כ דהותרה ולכן תמיד דוחה ל"ת דצרעת אפי' אם איכא עצה ע"י אחר אך יש לדחות דהרי רש"י ז"ל פירש שם בקושית הגמ' ואי איכא אחר ליעבד אחר ולא ליקו האב להתם נראה דאם עומד שם אצלו הוי תמיד עבירת קציצת בהרת א"כ הכא דמיירי הרמב"ם ז"ל בגדול וקציצת בהרת דמילת עצמו ל"ש זה והו"ל להרמב"ם ז"ל להזכיר זה בה' מילה ששם מדבר ממילת הבן ויש לפלפל הרבה בזה ולא כתבתיו אלא להעיר לבב התלמידים: