כלי חמדה דברים שג

משא"כ תכלת בלי לבן אסור משום דהולך בלא לבן ומעתה שפיר אמרי' דלבן בלבד אינו מותר אלא במינו משא"כ להתיר כלאים בציצית אין להתיר כיון דאיכא עשה ול"ת עשה דתכלת ול"ת דכלאים ושוב אינו בגדר הותרה דהרי מסמוכין לא נשמע אלא היכא דמקיים מצות ציצית כהלכתה תכלת ולבן א"כ נהי דאמרינן דגם בכה"ג עדול"ת אבל כיון דהוא רק מצד דחוי' שוב א"ד בלבן כיון דאפשר במינו

אמנם לפ"ז יצא לנו דין חדש היפך ממ"ש כל הפוסקים וכן תפס מרן הב"י ז"ל בסי' י"א שם דאין חילק בין זה"ז דליכא תכלת ובין בזמן דהי' תכלת והוא אין לו תכלת אלא לבן דלא אמרי' בלבן עדול"ת כיון דאפשר במינו ולהנ"ל י"ל דבזה"ז דנגנז תכלת הרי מצוה בלבן לחודא כמו דגלי' קרא לדורותם וא"כ שוב י"ל דגם בלבן לבד הוי בגדר הותרה מסמוכין דכלאים לציצית ולכן אע"ג דאפשר במינו אמרי' עדול"ת וא"ר מזמן דהי' תכלת דאז אינה מתקיימת מצות ציצית כהלכתה בלא תכלת והולך לבן בלא תכלת עובר בעשה כנ"ל משא"כ בזה"ז י"ל דאמרינן גם בלבן דמותר כלאים אע"ג דאפשר במינו

(ב) ובחי' כתבנו לת' לפי"ז דברי הרמב"ם ז"ל שנראה לכאו' שסותר משנתו דבפיה"מ מס' נגעים סו"פ י"ד כתב דיש לספק אם טהרת מצורע ינהג בזה"ז כיון דבכל טהרת מצורע צריך לבוא לעדול"ת בתגלחתו א"כ י"ל דלא אמרי' עדול"ת אלא כשיכול להתקיים כל המ"ע של טהרת מצורע דהיינו בקרבנות דיום הח' דאז שפיר אמרי' דעדול"ת משא"כ כשא"א לקיים המ"ע בשלימות ונשאר מחו"כ שוב לא אמרי' עדול"ת דחלק מהמצוה א"ד ל"ת ונשאר בספק אמנם בהלכה פסק הרמב"ם ז"ל להדי' בפי"א מטומאות צרעת ה"ו דטהרת המצורע נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית וצ"ע מפני מה חזר בו ממ"ש בפיה"מ וכתבנו בהסבר הדברים דהרמב"ם ז"ל ס"ל דאע"ג די"ל דחלק מהמצוה א"ד ל"ת ובזמן הבית אם המצורע לא הי' יכול לטהר עצמו לגמרי אף לקדשים לא הי' יכול לטהר אף לתרומה ומעשר כיון דלא יכול לעשות כל המצוה ל"א עדול"ת (כבר העיר ח"א לת' דברי התשובות הרי"ם המובא בס' כלי חמדה פ' מצורע אות ג' עיי"ש ודו"ק] מ"מ בזמן שאין בית דליכא מקדש וקודש א"כ אין זה בגדר חלק מהמצוה רק כל המצוה כיון דלא שייר כלום מהמצוה לכן אמרי עדול"ת ומעתה ה"ה בלבן בזה"ז אם נימא דתכלת נגנז ול כא תכלת הוי לבן כל המצוה והוא בכלל הסמוכין להתיר כלאים בציצית אמנם מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ג מציצית שכ' דבדין הי' שנעשה חוטי לבן של פשתן בבגד צמר דהשעטנז מותר לגבי ציצית כו' ומפני' מה אין עושין כן מפני שאפשר לעשות הלבן שלה של צמר וכ"מ שאתה מוצא עול"ת כו' נראה מלשונו הזהב דקאי על זה"ז דליכא תכלת וקאמר כיון דהותרה כלאים אצל ציצית בדין שאפשר לעשות לבן ג"כ אינו מינו אלא שאין עושין כן מפני שאפשר לקיים שניהם נראה שלמד זה מהסוגי' דסדין בציצית לב"ש וכמ"ש הכ"מ וס"ל דאין נפ"מ בין זה"ז לזמן דאיכא תכלת וכללא הוא דאם אינו מטיל אלא לבן אינו מטיל אלא ממינו כיון דאפשר לקיים שניהם אמנם לאחר העיון באריכות לשונו שכתב בדין שמותר ומפני מה אין אנו עושין כן מפני שאפשר במינו ולכאו' תמוה א"כ אסור לעשות כן מדינא כיון דאפשר לקיים שניהם הרי מה"ת אין עדול"ת לכן נראה ברור בדעת הרמב"ם ז"ל דכוונתו דמה"ת מותר באמת כיון דהותרה כלאים בציצית אפי' באפשר לקיים שניהם אלא שאין אנו עושין כן מצד חומרא כיון דאפשר לקיים שניהם וז"ב לענ"ד בדקדוק לשון הרמב"ם ז"ל ותמהני על מרנא הכ"מ דבכאן ובב"י שלא הרגיש באריכות הלשון הנ"ל אמנם מהסוגי' דמנחות שם דאמרי' דטעמי' דב"ש משום גזירה אטו קלי אילן ומקשינן לא יהי' אלא לבן ותרצינן מרוה דאפשר במינו וכדר"ל מוכח דהוא מה"ת דא"נ דהיא רק חומרא א"כ הדר"ל קושית הגמ' לב"ש כיון דהוא ספק חיוב מצוה של תורה ואפי' לא יהי' תכלת מ"מ מה"ת ליכא אסורא