כלי חמדה דברים ש

סמנים ל"ה כ"א טריפה וממילא אין שהיה פוסלת בו כיון דאין שם שחיטה עליו ואינו נעשה נבילה ומעתה ז"ד בבהמה אבל בעוף מודה ר"ת ז"ל דשהיה במ"ק דוושט פוסלת ובזה יש לתרץ קושית התוס' בחולין שם על שיטת ר"ת ז"ל מתוספתא דמבואר שם דשבמ"ק פוסלת די"ל דתוספתא מיירי בעוף אמנם כיון שדעת התוס' והרא"ש בשיטת ר"ת בפשיטות דגם בעוף ס"ל לר"ת ז"ל דאין שהיה במ"ק פוסלת קשה לומר להיפך לכן עלה בדעתי דר"ת ז"ל דס"ל לחלק בין אם השהיה במידי דמתנבלה ובין שאינו רק טריפה דז"ד למ"ד טריפה חי' וא"כ בשהיה במ"ק נהי דנטרפה מ"מ כיון דיכולה לחיות ולא ניטלה החיות ע"י השחיטה אין שהיה פוסלת בו אבל למ"ד טריפה א"ח והוי כמתה כמבואר בשבת דקל"ו מודה ר"ת דשהיה במ"ק פוסלת מה"ת ויש להאריך הרבה בזה ואברר הדברים ואכ"מ

(ז) ז"ל הרמב"ם פי"ג מה' שחיטה הכ"א כ"ב המקדיש עוף לבדה"ב ופרח מידו והי' מכירו ומצאו רובץ על האפרוחים או על הביצים לוקח הכל ומביאין לידו גזבר שאין שילוח האם נוהג במוקדשין שנאמר תקח לך ואלו אינו שלך עוף שהרג את הנפש פטור מלשלח מפני שהוא מצוה להביאו לב"ד לדון אותו עכ"ל ועי' בלח"מ מה שהאריך לת' דעת הרמב"ם ז"ל דלמה לא הביא הרמב"ם ז"ל גם בהקדש טעם הגמ' מפני שמצוה להביאו לידי גזבר דהרמב"ם ז"ל ס"ל דטעם זה ל"צ כ"א בקדשי מזבח כיון דביצי תורים לא נהנין ול"מ ואסורין רק מדרבנן ולא נתמעטו מלך לכן צריך לטעם שמצוה להביאו לידי גזבר אמנם הרמב"ם ז"ל דקאי על בדה"ב ל"צ לטעם זה והא דלא הביא הדין דקדשי מזבח וטעם הגמ' היינו משום דבזה סמך על דין עוף שהרג את הנפש א"ד ז"ל ולענ"ד אינו מספיק דא"כ לא הי' לו להביא כלל דין דקדשי בדה"ב ג"כ כיון דטעם הגמ' מספיק גם על קדשי בה"ב והכל נשמע מעוף שהרג את הנפש ולמה צריך הרמב"ם ז"ל להביא דין דקדשי בה"ב ולפרש בו טעם חדש ויש לדחוק בזה ואין להאריך ולענ"ד נראה דדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דטעם זה דאינו שלו מספיק גם על קדושת מזבח כיון דקיי"ל קדשי מזבח לא נהנין מדרבנן ואסור בהנאה מדרבנן והוי ג"כ בגדר אינו שלו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל במקדש בחמץ בשעה ה' בערב פסח דאינו מקודשת כיון דאסור בהנאה מדרבנן לא שוה מידי והא דבגמ' אמרי' טעמא משום דמצוה להביאו לגזבר היינו משום דמשנה קאי על הקרא דנימא דקרא אתי למעט זה דבמוקדשין אינו נוהג שילוח הקן א"כ ליכא למימר דנתמעט מטעם שאינו שלו כיון דמה"ת הוא שלו דמה"ת מותר בהנאה אמנם לפי האמת דממעטינן הקדש בה"ב משום דכתיב לך ממילא נתמעט גם קדשי מזבח דג"כ אינו בכלל לך לפי האמת דאסרו חז"ל בהנאה וזה פשוט לענ"ד בדעת הרמב"ם ז"ל אמנם מה דקשה טובא על הרמב"ם ז"ל דלא הביא טעם הגמ' משום דמצוה להביאה ליד גזבר ונפ"מ טובא דאפי' אם האם רובצת על הביצים של חולין א"ח בשילוח האם כיון דהוא הקדש מצוה להביאה ליד גזבר משא"כ לטעם דאינו בכלל והבנים תקח לך צריכין שיהי' הבנים ג"כ הקדש וכבר נתעורר בזה הג' בעל מנ"ח ז"ל על לשון הרמב"ם שנראה מדבריו דאינו פטור משלוח אלא אם גם הבנים קדושים הא לפי טעם הגמ' תלי' עיקר אם האם הקדש ומה שנלע"ד בדעת הרמב"ם ז"ל דהי' קשה לו על טעם הגמ' מפני שמצוה להביא ליד גזבר לכן א"ח בשילוח הרי כל תכלית קדשי בה"ב הוא לפדותו מן ההקדש וא"כ איך נפטור אותו משליח משום דמצוה להביא לידי גזבר הא עומד לפדות וא"כ בידו לפדותו ולהביא הפדיון לידי גזבר ולשלוח האם לכן ס"ל לרמב"ם ז"ל דטעמא דגמ' קאי רק על קדשי מזבח דל"מ פדיון וא"א בשום אופן כ"א למסרו לידי גזבר ולהקריבו על המזבח לכן שפיר פטור משלוח (והגם דהתוס' כתבו דדוחק לומר דמיירי רק בקדשי מזבח דבקדשי מזבח ל"ש גזבר עי"ש אמנם בנמוק"י יבמות ריש האשה רבה בהא דאמרי' שם בע"א נאמן באיסורין שהוא