כלי חמדה דברים רצה

ותמהו כולם הא עושק ש"ש הוי לאו הנל"ע וא"כ לכ"ע תשובה גרידא מכפרת אמנם לדברינו י"ל דהי' קשה להו לתוס' כיון דהוי לאו הנל"ע ומלקות ל"ש בי' א"כ בקיים העשה ליכא אסורא כלל וא"כ מה קאמר הא יראוני מוחלין הא בהשיב שכר שכיר ליכא אסורא כלל וא"צ מחילה לכן הכריחו התוס' דמיירי דלא השיב אך הי' אונס ע"ז וא"כ הו"ל ל"ת גמור ולכן שפיר כתבו דלר"י צריך תשובה ויוה"כ ודו"ק היטב בכ"ז

ג) ומה שנראה עוד בענין זה להעיר בדבר חדש במה שנראה מפשטי' דברי הר"ן ז"ל דבליכא מלקות מהני העשה לנתוקי האיסור ג"כ ובגזל נראה סתמא דש"ס ופוסקים דאף דקיים העשה צריך תשובה ואינו מנתק האי' דיש הבדל בין הנושאים דבגזל אע"ג דמנתק הלאו מ"מ הרי זה ברור דאפי' אם לא הי' בא בידו באיסורא ולא עבר על לאו בזה שבא לידו כגון ששאל את החפץ מחבירו מ"מ הרי מחויב להחזיר לו כיון שממון של חבירו הוא וה"ה חייב להחזיר לחבירו א"כ העשה זו צריך לעשות גם לולא הלאו ולכן אם עבר בלאו דלא תגזול אע"פ שקיים העשה והחזיר את הגזילה מ"מ אסורא איכא וצריך תשובה אמנם בשילוח הקן שפיר כתב הר"ן ז"ל דלדידן דקיי"ל דלא כר"י דאמר שלח מעיקרא משמע א"כ כשאינו עובר על הלאו ליכא עשה כלל וכל העשה בא רק לתקן הלאו שפיר אמרי' דאם לא נתחייב מלקות ליכא אסורא כלל אם מתקן את האיסור ומעתה צדקו דברי הר"י ז"ל בסברא גבי משהה חמץ עמ"ל דבחמץ כיון דאמרי' דתשביתו עיקרו משום הלאו דבל יראה ואם לא הי' לאו דב"י לא היתה כלל מ"ע דתשביתו וא"כ באה רק בשביל הלאו דב"י [אע"ג דהוא אפי' קודם זמנו שליכא עוד איסור ב"י מ"מ באה כדי שלא יעבור אח"כ בב"י ומפני זה אמרה תורה תשביתו] לכן אמרי' דכשמבער לבסוף ליכא אסורא כלל ולפי"ז י"ל בטו"ט קושית השאג"א מהא דס"ל לר"א דל"ת שם עד שתאפה משום דתחמץ והא משהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר ולהנ"ל א"ש דהכא אם יקרא לה שם הרי תהי' תרומה טמאה דמצותה בשריפה א"כ גם לולא שאמרה תורה אזהרת ב"י הי' חייב לבערה א"כ נהי דכשמבערה לבסוף ומקיים בזה מ"ע דתשביתו מתקן הלאו דב"י אבל איסור נשאר כיון דאין המצות ביעור דוקא מצד לאו דב"י ושוב אין עצה להיות משהה עמ"ל כיון דאפי' אם יבערו לבסוף ויתקן הלאו מ"מ נשאר אסורא כמו בגזל דהשיב לבסוף וז"נ בישוב קושית השאג"א ז"ל

ודרך פלפול לחדד התלמידים כתבנו לת' קושית השאג"א על שיטת הר"י ז"ל מהא דס"ל לר"א ל"ת לה שם עד שתאפה ונאמר דהנה האחרונים הק' לשיטת התוס' דגם בתרומה טמאה אמרי' כתותי מכ"ש. א"כ אמאי אומר ר"א לא תקרא לה שם עד שתאפה דבלא"ה יעבור על ב"י והא עומד לישרף מצד ת"ט וכתותי מכ"ש ואינו עובר על ב"י ונראה דמזה ראי' למה שהעירו האחרונים דהיכא דחלות חיוב השריפה ביו"ט וביו"ט א"א לשרפו מצד דא"ש קדשים ביו"ט אא"ל בזה דהוי עומד לישרף וכתותי מכ"ש כיון דעתה בשעת חלות החיוב שריפה א"א לשרפו ולכן שפיר עובר על ב"י ומעתה י"ל דהנה באמת תמה בשאג"א איך אפ"ל דבכה"ג ליכא אסורא דאטו מותר לגזול ע"מ להשיב אך י"ל דבאמת טעמא דר"י ז"ל דמשהה ע"מ לבערו אינו עובר הוא באמת מה"ט כיון דמשהה ע"מ לבערו הרי עומד לישרף וכתותי מכ"ש ולכן א"ע בב"י אם מבערו לבסוף ולזאת ל"ק מכל המקומות דנראה דאסיר בלאו הנל"ע לעבור על הלאו אפי' אם מקיים העשה וכבר הערו בזה רבני בתראי לומר כן בטעמו של הר"י ז"ל ומעתה הכא כיון דנתחמץ ביו"ט הרי אינו עומד לישרף מחמת יו"ט דאל"ה הרי בלאו הכא אינו עובר בב"י מצד דעומד לישרף משום ת"ט כנ"ל וע"כ דזה אינו עומד לישרף א"כ גם משום חמץ אינו עומד לישרף כיון דא"א לשרפו ביו"ט וא"ל דמצד חמץ הוי עומד לישרף כיון דאפשר לשרפו ע"י נכרי דאמירה לעכו"ם רק שבות ז"א דמ"מ