כלי חמדה דברים כט

בגמ' חזרה לחובה היכא משכח"ל ותי' חדא קתני מחזירין לזכות שהוא חובה ומקשינן מד"נ אין מחזירין לזכות שהוא חובה חובה דמאן וכתב הרמ"ה בזה"ל כי תימא לזכות הרוצח שהוא חובה לעדים להזימן ע"כ דומי' דד"מ בעינן דמיירי בתובע ונתבע גופי' עכ"ל נראה מבואר מדה"ק דניחא לי' דבאופן זה אין מחזירין בד"נ והיינו ע"כ כשהוזמו העדים ונגמר הדין דאינם זוממין ונתחייב הרוצח מיתה ואח"כ נולד זכות להרוצח דהיינו חוב לעדים שהם משקרים והוזמו כדין וע"ז אמרי' דאין מחזרין לזכות את הרוצח מפני שהוא חובה לעדים ולענ"ד נפלא מאוד איך אפשר לומר כן דבכה"ג אין מחזירין לזכות כיון דיש זכות עבור הרוצח ולכאו' עלה בדעתי בדעת הרמ"ה ז"ל דס"ל כיון דע"ז חידש הוא דמ"ח דציית להני ציית להני לכן אמרי' כיון שנגמר דינו למיתה נהי דאח"כ באו עדים והזומי את העדים מ"מ כיון שנגמר דינו לחוב הרי הגמר דין שלו נשאר ולהחזיר דין העדים א"א כיון דא"מ לחובה ואי משום זכותו ע"ז אמרי' כיון דבאמת ע"ז חידש הוא א"ל בו אלא חדישו ובכהאי גוונא א"מ כיון דאפילו אם באמת הוזמו א"ר דהם משקרין ורק דגזיה"כ היא והא גזיה"כ דא"מ לחובה לכן נשאר גמ"ד שלו קיים והעדים פטורין אך באמת ז"א דהרי הא דע"ז חידש הוא הוא רק לענין להרוג את העדים דע"ז שייך מה חזית אבל להצלת הנידון פשיטא דאינו חידש כלל מכח טעם הנ"ל דמה חזית דציית להני ציית להני וא"כ ליכא עדים ברורים לחוב את הנידון וא"כ כשנולד עתה ספק על העדים שמא זוממין הם אין לך זכות גדול מזה להצלת הנידון ואיך אפשר לומר דא"מ ועי' בערל"נ סנהדרין שם שהרגיש ג"כ בקשיות הרמ"ה ז"ל וכתב בפשיטות דבכה"ג צריך לברר הדין מכל צד הן אם נוגע לזכות העדים הן אם נוגע לזכות הנידון

ובאמת כשאני לעצמי הי' נראה לכאו' דבעדים זוממין ל"ש כ"כ הסברא להחזיר לזכותם כיון דחיובם מכאשר זמם והם הלא באו להעיד שיתחייב מיתה ולא רצו שימצא לו זכות לפטרו ממיתה ותכלית עדותן הי' שיהרוג א"כ ל"ש כ"כ לחפש בזכותם כיון דהם זממו להרוג אותו עכ"פ שלא ימצא לו זכות והוי כמו התראה דא"צ בעדים זוממין מה"ט ואם כי מחזירין לזכות י"ל דילמא אינם ע"ז כלל אמנם שנימא בהם דא"מ לחובה יש סברה גדולה לומר כיון דהם רצו להרוג בשקר וא"ל זכות גדול מזה שוב ל"ש לומר אצלם דא"מ לחובה דה"ה אם הוא אמת שהוזמו כדין ורצו להרוג אדם בשקר לגמרי הרי רצו להרוג את ישראל אפי' אם יש לו זכות כ"כ א"כ גם הם חייבים מצד כאשר זמם אך אפי' אם שנימא דדינם ככל ח"מ אבל שנימא דא"מ לחוב אפי' במקום שנהרוג הנידון זה תימה גדולה ודברי הרמ"ה ז"ל צע"ג לענ"ד

ג) ואגב אבאר מה שנלמד מד' התוס' והרמ"ה ז"ל דפשיטא להו דבע"ז אם נהדר אזכותם שהי' חוב להנידון והיינו מצד כאשר זמם ולא כאשר עשה דבזה נפשט ספיקו דהג' בעל בית שמואל אחרון ז"ל שנסתפק אם מת הנידון מחמת עצמו אחר שנגמר דינו בב"ד ואח"כ הוזמו העדים אם הוי בגדר כאשר עשה או בגדר כאשר זמם וכ"כ במק"א דלדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דדרשינן מדכתיב כאשר זמם לעשות לאחיו ועדיין אחיו קיים א"כ כשמת ואין כאן לאחיו אינו נידנין בדיני זוממים וכן לפי סברת המר"ל בבאה"ג דהוא משום גולל אבן אליו חשוב וכיון דהמחשבה עדיין איתא בעולם, ישוב המחשבה על ראשם משא"כ אם הוא כאשר עשה ולפ"ד הר"י ז"ל ברבינו בחיי ז"ל המובא בתומים סי' ל"ח משום דהבע"ד ג"כ מכחיש את העדים אמנם