כלי חמדה דברים רפח

אם הצלת חבירו הוא ספק א"צ להכניס עצמו לספק סכנה אך המעי' בירושלמי בפנים יראה מפורש להיפך אמנם בעיקר פירושא דירושלמי שמבואר שם בזה"ל דאמר רשב"ל עד דאנא קטל אינא מתקטל אנא איזיל כו' לי' בחיילא אזל פייסינהו כו' ולמדו הראשונים הפירוש דחיילא היינו בכח ובזרוע ומזה למדו שצריך להכניס עצמו בספק סכנה להציל את חבירו אמנם מה שק' לפ"ז דהרי סיים הירושלמי דאזל פייסינהו מלבד זה באמת קשה כיון דר"ל חשש שהוא מתקטל מקודם שיהרג הרוצח א"כ איך אמר אח"כ אוזיל ומשיזיב לי' בכח ובזרוע וגם עיקר הדין קשה באמת שיה' מחויב להכניס עצמו בספק סכנה בספק הצלת חבירו ומה שהביא שם הרב הנ"ל בשם החו"י מהא דבן פטורא כבר הארכנו בזה בס' חמדת ישראל בחלק העשין עיי"ש היטב באריכות ענין זה לכן לולא פי' הראשונים הי' נראה פי' הרב הנ"ל דכוונת ר"ל כיון דעד אנא קטל יכול להיות שאני מתקטיל ח"ו א"כ מוטב שאיזיל ואישיזב לי' בחילא וביאור חיילא הוא ממון כמו חיל הזה ועשה באמת כן ופייס אותם בממון ולפ"ז נסתר לגמרי הוכחת הפוסקים מירושלמי הנ"ל דמחוייב להכניס עצמו בספק סכנה להציל את חבירו ואין כאן סתירה מירושלמי לבבלי בענין זה ונסתרו דברינו מ"ש לעיל דהירושלמי לשיטתו דלא חייש לפגם משפחה אמנם הש"ס דילן ס"ל להיפך ולהנ"ל נראה דר"א ברי דר"א חולק באמת על ר"פ וס"ל דמשום פגם משפחה לא הוי אסרינן לי' לדבר עמה כקושית הג' מהרש"ק ז"ל והרמב"ם ז"ל ג"כ פסק כן מטעם דנראה מבואר דלא חשו לזה דירושלמי אמנם אפי' לר"פ דס"ל דחיישינן לפגם משפחה נראה דמודה ג"כ דל"ש זקן ואינו לפי כבודו בהצלת חבירו והבדל גדול יש בין אם הבזיון הוא רק לפי שעה בזמן הצלתו דאז בודאי אין לחוש לשום בזיון להציל את חבירו מן הסכנה אמנם ז"ד בזיונו שאינו נמשך אחר ההצלה אמנם פגם משפחה דיהי' הבזיון לכל המשפחה אחר ההצלה וישוחו בהם שהי' עובדא כזאת במשפחתם והיכא דבזיון נמשך אחרי מצות הצלה בזה ס"ל לר"פ דא"ח להציל את חבירו וכ"כ כיו"ב לעיל בפ' קדושים אות א' לענין עדול"ת דטומאת כהנים באבידה כיון דביטל העשה דקדושים תהי' נמשכת גם אחר המצוה אינו נדח' מפני העשה דהשבת אבידה אע"ג דהוא א"ש בכל והוא סברא נכונה למעי' היטב, ובנ"ד יש להסביר עוד באופן אחר כיון דהדבר נוגע לפגם כל המשפחה הרבה קטנים שאינו מוטל עליהם מצות הצלה וכשיגדלו יהי' בושין לזאת אסרו חכמים כן נראה בדעת ר"פ

(ו) ובאמת לענין דינא כל האריכות בזה למותר אחרי שהג' מהרש"ק ז"ל בעצמו מזכיר מדברי הגמ' ב"מ ד"ל דמבואר התם בפי' הקרא את הדרך אשר ילכו בה את הדרך זו גמ"ח אשר זה בק"ח בה זה קבורה ומקשינן בגמ' הא קבורה היינו גמ"ח ולמה צריך קרא דבה ותרצינן לא נצרכה אלא לזקן ואינו לפי כבודו הרי מבואר דגם קבורת המת אינו נפטר זקן ואינו לפי כבודו מכש"כ להציל אדם ממות ובאמת נרא' הא דצריך קרא דקבורה אע"ג דאיכא עול"ת דקבורת המת ביומו וא"כ מהכ"ת שזקן ואינו לפי כבודו יפטור בזה ולכאו' עלה בדעתי משום דאיבעי' בגמ' אי קבורה משום בזיוני או משום כפרה ואמרי' בגמ' אי בזיוני לא מהני אם אמר לא ניחא לי בקבורה שום דלא יכול לבזות קרוביו משא"כ אם הוא משום כפרה מצי לומר לא ניחא לי בקבורה ומעתה הו"א דבזקן ואינו לפי כבודו לא יהי' מחויב דאי משום בזיוני הרי הוא אינו מחויב לבזות עצמו בשביל קרוביו של המת ואי משום כפרה י"ל כיון דהוי עשה קלה דא"א ל"ב ליתא לעשה כלל ולכן אינו דוחה כבודו של חכם ולכן צריך קרא לרבות זקן ואינו לפי כבודו דמחויב בקבורה, לפ"ז לפי האמת דזקן ואינו לפי כבודו חייב בקבורת המת ממילא ידעינן דאם רואה את אחד טובע בנהר מחויב להצילו דהרי אם לא יצילו ימית ויהי' מוטל עליו לקברו דבזה לא יפטור משום זקן ואינו לפי כבודו וא"כ בודאי דחייב השתא להצילו שלא ימות, אמנם לאחר העיון נ"ל דבאמת לקבורת מצוה ל"צ קרא כלל. בזקן ואינו לפי כבודו כיון דאיכא לאו ועשה כנ"ל