כלי חמדה דברים רפז

אמנם לר"א ברי דר"א אסור בהחלט ולכן הביא הרמב"ם ז"ל את טעם דר"א ברי דר"א אמנם מירושלמי יש לה"ר דלא ס"ל לטעמא דר"פ דחוששין משום פגם משפחה דהנה בירושלמי סופי"ד דשבת מבואר ג"כ עובדא זו דהי' חד בר נש בימי ר"א דרחים איתתא ונסתכן ושאלי לי' והורה ג"כ כנ"ל ופליגי שם ר"י בר אידי ור"י ב"נ חד אמר א"א היתה וחד אמר פנוי' היתה ומקשינן למ"ד פנוי' היתה והא הוה עוד עובדא כזו והתיר ר"א וע"כ דחילק בין פנוי' לא"א ותרצינן בירושלמי דלעולם אם היתה פנוי' בשעה שנותן עיניו בה מותר תמיד אך הא דאסר ר"א אפי' בפנוי' היינו שהיתה א"א בשעה שנתן עיניו בה עי"ש וא"כ מבואר מד' הירושלמי דלא חייש כלל לטעם דפגם משפחה ולכן ס"ל דבנותן עיניו בה כשהיתה פנוי' תמיד מותרת דאל"כ הו"ל לת' כאן וכאן בפנוי' והכא מחלו המשפחה על כבודם ובעובדא אחרת לא מחלו על כבודם וע"כ כנ"ל ולכאו' עלה בדעתי דמירושלמי א"ר דירושלמי לשיטתו דס"ל בפ"ח דמס' תרומות בסוף הפרק דמחויב אדם להכניס עצמו אפי' בספק סכנה להציל את חבירו ומובא בב"י ובסמ"ע בח"מ סי' תכ"ד וא"כ מכש"כ דגם בבזיון צריכין להציל את חבירו ול"ש בזה גדר ואינו לפי כבודו משא"כ להלכה דלא קיי"ל בזה כירושלמי וכנראה מש"ס דילן סנהדרין דע"ג וא"כ י"ל דה"ה משום בזיון א"צ להציל, אמנם בעיקר דברי הירושלמי הנ"ל הי' לי פלפול ומ"מ של הלכה עם כבוד יד"נ הרב הגאון מוהר"ח העלער שיחי' ויען כי ראיתי שכבר הדפיס הדברים בספרו ביאור על סה"מ אשר העתיק מלשון ערבי ל"ת רצ"ז והעתיק שם מ"ש לי בענין זה לזאת אמרתי לרשום בזה מה שהשבתי ע"ד בקצירת אומר הנה תו"ד הרב הנ"ל שעפמ"ש בחי' הר"ן ז"ל בסנהדרין שם לת' קושית התוס' דהקשו דלמה לי קרא דל"ת ע"ד רעך דמחויב להציל את חבירו ת"ל מדמצוה להציל את הנרדף בנפש של הרוצח הלא נשמע דמכש"כ דחייב להצילו בלא רציחת נפש אחת ותי' הר"ן ז"ל דאי מהתם לא נשמע אלא במי שברור לו שרוצה להרגו וכן שברור לו שיטבע בנהר אם הוא לא יצילו אבל באם יכול להיות שבלא"ה ינצל ממות בזה לא נשמע מהתם וצריך קרא דל"ת ע"ד רעך ועי"ש וא"כ אינו מוכרח מגמ' דילן דלא כירושלמי די"ל דגם ש"ס דילן מודה דאם ברור לו שאם הוא לא יצילו נהרג חבירו מחוי' להכניס עצמו אף בספק סכ' להציל את חבירו אבל בספק אם חבירו צריך הצלה דידי' בודאי א"צ להכניס עצמו בספק סכנה א"ד, אמנם לענ"ד דחי' הר"ן ז"ל יתכן רק א"נ דא"צ להכניס עצמו בספק סכנה להציל את חבירו ואפי' אם ברור הדבר שבלא הצלתו נהרג דהרי מדברי הירושלמי מבואר דאם נהרג בבירור בלא הצלתו מחויב להכניס עצמו בספק סכנה להצלת חבירו אע"ג. דאם יסתכן הוא לא יציל את חבירו ג"כ ויהרגו שניהם מ"מ חייב להכניס עצמו בספק סכנה להציל את חבירו מספק כמבואר הלשון בירושלמי דאמר רשב"ל עד דאנא קטיל אני מיתקטיל יעיי"ש היטב וא"כ א"נ דגמ' דילן ג"כ ס"ל כן דאם חבירו ודאי בסכנה בלא הצלתו מחויב הוא להכניס עצמו לסכנה אף אם ספק אם יציל את חבירו עי"ז ויכול להיות ששניהן יהי' נהרגין א"כ אכתי קשה דלמ"ל קרא דל"ת ע"ד רעך אם הוא בספק סכנה להצילו בלי סכנה לגמרי להמציל דהרי זה ק"ו מזה דרודף כקשיות התוס' א"ו דהר"ן ס"ל דגמ' דילן לא ס"ל הא דירושלמי וא אם חבירו ודאי בסכנה א"צ להצילו אלא כשהוא לא נכנס לסכנה והא דמצוה להציל את נפש הנרצח בנפשו של הרודף היינו רק אם המציל אינו בסכנה כלל וא"כ שפיר י"ל דלא נשמע חיוב הצלה אלא בודאי פק"נ ולא בספק פק"נ משא"כ א"נ דבודאי פק"נ מחויב הוא להצילו אף בהרגתו מספק שמא יציל את חבירו א"כ מכש"כ שעכ"פ נלמד מזה דבספק פק"נ חייב להצילו אם הוא אינו בגדר סכנה כלל וא"כ גם לפ"ד הר"ן ז"ל מוכרח דש"ס דילן לא ס"ל דינא דירושלמי ובאמת הרב הנ"ל רצה לפרש דברי הגהות מיימני שהוא הראשון שהביא דברי הירושלמי הנ"ל שדוקא אם בזה שיכניס עצמו לספק סכנה יציל את חבירו בבורר חייב להכניס עצמו לספק סכנה אבל