כלי חמדה דברים רפו

ת"ל מוהשבות לו כיון דמרבינן מזה אבידת גופו ממילא ידעינן דחומש מהונו מחויב לפזר על אבידת גופו של חבירו אם אין לחבירו להציל את עצמו דבזה ידעינן מסברא דאין לדמות גוף לממון כיון דלהציל ממון של חבירו אא"ל שיפסיד ממונו דמה חזית משא"כ באבידת גופו של חבירו מחויב לבזבז חומש כמו דכל מ"ע וכיון דהלאו הוא ג"כ בשוא"ת אין נפ"מ בין לאו לעשה אך לפי"ז כיון דאמרי' לענין ממון אע"ג דבאבידת ממונו אינו מחויב להפסיד משלו ואבידת גופו יליף רק מאבידת ממונו מ"מ אמרי' מסברא כיון דהוא מ"ע דל"ש בי' ממון חייב להפסיד מממונו כמו בכל מ"ע לבד אם יש לחבירו לשלם א"כ ה"ה לענין אינו לפי כבודו אין לדמות גופו לממונו כיון שהוא מ"ע דלא כתיב בי' ממונא ל"ש שהוא אינו לפי כבודו כיון דהוא עושה זאת משום מצות השי"ת ולא להציל ממון חבירו וכמ"ש הרמב"ן ז"ל דלאו דלא תרצח הוא מהלאוין שבין אדם למקום דאסור להרוג אדם שנברא בצלם אלקים כן ה"ה להצילו הוא מ"ע שבין אדם למקום וא"ש בזה כל ענין אינו לפי כבודו וז"ב ואמת לענ"ד, שו"ר די"ל ביאור דברי הרמ"ה ז"ל באופן אחר דהרמ"ה ס"ל דבאמת העשה והלאו דל"ת ע"ד רעך המה רק לחייב את גופו להציל אבל אין בכלל זה שמחויב להפסיד ממונו לקיים מצות אלו וטעמא דמילתא לפ"מ דמבואר בסה"מ להרמב"ם ז"ל ל"ת רצ"ז דגם אם יכול להציל ממון חבירו ואינו מצילו עובר בלאו דל"ת ע"ד רעך ומקורו משאלתות דר"א גאון ועמ"ש בזה בספרי חמדת ישראל חלק הלאוין אות ע"ז עי"ש וא"כ ממילא במקום שא"א להציל את חבירו אם לא שיפסיד מממונו ל"ש לאו זה כיון דהפסד ממון הוא ג"כ בכלל זה א"כ א"א לחייב אותו בלאו דל"ת ע"ד רעך להציל את חבירו אפי' בגופו במקום שהוא מוכרח עי"ז להפסיד ממונו אמנם ז"ב דז"ד דשיש לחבירו ממון ויכול להחזיר לו עבור הוצאות שיוציא זה עבור הצלתו אז שפיר אמרי' דמכח לאו זה אין מוטל עליו הוצאת הממון אמנם אם חבירו הנצרך להצלה הוא עני ואביון וא"ל לשלם עבור הצלה פשיטא דחייב להציל מכח המ"ע והלאוין דצדקה דאין צדקה גדולה מזו להחיותו ולהצילו בממונו וברור הדבר דאם אינו מצילו מחמת הפסד ממון עובר בלאוין דצדקה דלא תקפוץ ידך ולא תאמץ ובעשה דצדקה והוא ק"ו ממצות פדיון שבוים דהטעם שהמצוה מוטלת על הציבור משום דהמה בכלל סכנה א"כ מכש"כ זה שנטבע בנהר וא"א להצילו כ"א ברוב הוצאות בודאי דחייבים להצילו בכל ממון שבעולם ואם אמרו חז"ל בשבוים דאין פודים אותם יותר מכדי דמיהם מפני תיקן העולם הכא ל"ש זה ובודאי א"ל דבר שעומד בפני פק"נ של ישראל ודברים אלו מבוארין ברמב"ם ז"ל פ"ח מה' מתנת עניים עי"ש היטב ועיקר הוכחת הרמ"ה ז"ל מהסוגי' דהלאו הזה דל"ת ע"ד רעך אינו במקום שצרי' להוציא ממין ופשיטא דמיירי דיש להנטבע מעות שישלם עבור הצלה אבל באין לו הרי חייב להצילו מחמת מצות צדקה שמוטל עליו להחיותו ולפרנסו ודא הא ברורא דמילתא בענין זה

(ה) והנה הג' מוהרש"ק ז"ל העיר הערה עצומה מהא דמבואר בסנהדרין דע"ה ע"א דפריך בגמ' בהאי עובדא דהעלה לבו טינא ואמרו חכמים אל תספר עמו בשלמא למ"ד א"א היתה א"ש אלא למ"ד פנוי' היתה מה כולי האי ות' ר"פ משום פגם משפחה וברש"י ז"ל שהי' משפחת של האשה בושין בדבר וקשה מה בכך כיון דגם המשפחה מחויבין להצילו אף שמבזין את עצמו וע"כ דבמקום בזיון ליכא חיוב הצלה וא"כ ה"ה בזקן ואינו לפי כבודו והוא קושי' עצומה בפרט לפ"מ שביארנו לעיל דאפי אם גורם עצמו לזה איכא חיוב הצלה כמ"ש הברכ"י ומורי הג' ז"ל וכ"נ מדברי מוהר"מ מרוטב' הנ"ל וא"כ קשה טובא אמאי לא התירו לו חכמים לדבר עמה משום פגם משפחה הן אמת דהרמב"ם ז"ל פ"ה מיסוה"ה הביא רק טעמא דר"א ב"ר איקא כדי שלא יהי' בנות ישראל פרוצות בעריות נראה דס"ל דאין הלכה כר"פ אך א"ר מזה די"ל באמת מודה הרמב"ם ז"ל לטעמי דר"פ אך משום דלר"פ אם בני משפחה מוחלין על כבודם יהי' מותר לדבר עמה