כלי חמדה דברים רפה

האונס עליו א"ז בגדר אונס אבל בפק"נ אינו כן דאפי' הביא עצמו ע"י חולי ע"י שאכל דברים רעים וקשים מחללין שבת עבורו ואין עליו ועל המחללין שום עונש אדרבה מצוה קעבדי וה"ר לזה מהא דמבואר בסנהדרין דע"ב ע"ב דהחותר מחתרת בשבת ונפל עליו הגל אפי' בשבת ואין לך פושע יותר מזה כי שתיים רעות עשה שחילל שבת במחתרת ורצה לגנוב ממון חבירו והרי לגבי אונס קיי"ל דלא מיקרי אונס כל שעבר במזיד אפי' איסור דרבנן כדאמרי' בפרק ידיעת הטומאה גבי סמ"ל ואע"ג דסמ"ל לדעת רוה"פ אינו אלא מדרבנן ל"ח אונס ואולי בחילל שבת לצורך פק"נ אע"ג שעבר על עבירות חמורות והביא עצמו לידי כך מחללין את השבת והטעם דבפק"נ ילפינן מוחי בהם ולכך כללא הוא דכל פק"נ דוחה כל איסורין שבתורה אף שהביא עצמו לידי כך אמנם באמת יש לפקפק בראי' זו לפמ"ש לעיל בפ' בלק אות ד' באריכות לחלק בין אונס דסמ"ל לשאר אונס דהתם אמרו רבנן דצריך לחוש בסמ"ל על נדה א"כ לא נוכל לומר דהוי בגדר אונס משא"כ אם בעצם הוא באותו דבר אונס שפיר י"ל דהוי אונס אע"ג דאסור הי' לו לעשות הדבר מחמת איסור אחר כיון שבאיסור זה הוא אונס עי"ש שכ' באריכות לברר הדברים ות' עפ"ז קושית מורי הג' זצ"ל בישועות ישראל סי' ע"ב סק"ב ואכמ"ל א"כ ה"נ שפיר י"ל דאע"ג דעבר על חילל שבת מ"מ הרי לא סיכן עצמו למיתה ולא רצה למות ואדרבה אם סיכן עצמו למות ואין לו דמים באמת אין מפקחין עליו את הגל ואם כי מזה אין ראי' להיפך לומר דבכה"ג כיון דסיכן עצמו אין מחללין עליו את השבת ז"א דהתם שאני כיון דמחתרתו זו התראתו ונתח יב מיתה עפ"י תורה והוי גברא קטילא משעה שבא במחתרת ולכן אין מחללין עליו את השבת דהוי כנגמ"ד למיתה וכבר ביאר דבר זה מורי ז"ל בהשמטות לספרו הנ"ל סי' כ"ז עי"ש באריכות אמנם מזה דמפקחין עליו את הגל היכא דיש לו דמים א"ר דה"ה אם סוכן בעצמו מחללין עליו את השבת די"ל כיון דנכנס לזה אין מחללין את השבת ודוקא אם לא סיכן עצמו אע"ג דעבר על איסורים וגרם לידי כך מחללין עליו את השבת כיון דלענין מיתה הוי אונס משא"כ מי שנכנס ברצון לסכנה י"ל דא"ח להצילו ואין מחללין עליו את השבת אמנם אע"פ שאין ראי' זו מוכרעת מ"מ האמת כן הוא דבפק"נ אם הביא עצמו לידי כך אם השתא רוצה בהצלה בודאי חייבין להצילו ודוחה את השבת וכל איסורין שבתורה משא"כ בממונו אינו כן הרי מוכרח דאין לדמות ממון לגופו בזה וא"כ ה"ה לענין זקן ואינו לפי כבודו אין לדמות גופו לממונו ודו"ק היטב בכל זה

(ד) וראיתי ברמ"ה ז"ל בסנהדרין שם בהא דאמרי' בגמרא דהו"א דאינו מחייב למיטרח לאגורי כתב בזה"ל ומסתברא לן דהיכא דטרח ואגר אגורי ואצולי שקיל מני' דע"כ ל"ח רחמנא אלא למטרח ולהדורי בתר אגורי אבל לאצולי בממונו לא מדאמרי' אי מהתם ה"מ בנפשי' אבל מיטרח לאגורי לא קמ"ל ולא אמרי' אבל בממונא לא קמ"ל עכ"ל מבואר מדברי הרמ"ה ז"ל דא"צ להציל את חבירו בממונו וזה צע"ג אצלי שלא יצטרך ליתן כלל מממונו שלא לעבור על לאו ועשה הן אמת דזה שהתחיל לומר דאח"כ צריך להחזיר לו מה שהוציא זה מסתבר דאם יש להנטבע ממון בודאי דאינו מחויב להצילו בממון שלו וכ"כ המר"ם מר"ב ז"ל בת' שהעתקנו למעלה וכ"כ הרא"ש ז"ל עי"ש אמנם זאת נראה ברור ופשוט דאפי' אם יודע שהנטבע הוא עני ולא יהי' לו לשלם בשום פנים חייב הוא להצילו בממונו משום הלאו ועשה כנ"ל וא"כ אכתי איכא חילק בזה דכתיב ל"ת ע"ד רעך משום העשה דוהשבת לו דמרבינן אבידת גופו הרי לא עדיף מאבידת ממונו שא"צ להפסיד מכיסו להשיב אבידה משא"כ מצד ל"ת ע"ד רעך חייב ליתן מממונו להצילו ואולי י"ל דהרמ"ה ז"ל ס"ל כדעת הפוסקים דבלאו דהוא בשוא"ת דינו כעשה ול"צ לפזר אלא חומש וא"כ שפיר מקשינן בגמ' דלמה לי תרא דל"ת ע"ד רעך