כלי חמדה דברים רפד

שו"ר להגאון בעל ברכי יוסף ז"ל חאו"ח סי' ש"א א"ו הובא שם מעשה דנערה אחת שרצתה לאבד עצמה לדעת ושתתה סם המות ביום ש"ק והי' שם איש חכם שידע לכתוב קמיע וע"י הקמיע פעל שתקיא את הסם וכתב בשבת הקמיע ותיכף הקיאה והי' מחלוקת בין חכמי הדור אם יפה עשה לחלל את השבת והחכם הנ"ל השיב דפק"נ דוחה שבת עי"ש בברכ"י שמגמגם רק משום דברי הרמב"ם ז"ל ברפואה שע"י סגולה א"ד שבת במקום פק"נ עי"ש מה דשו"ט בזה ויש אתנו אריכות דברים בזה ויבואר במק"א אי"ה עכ"פ מיפשט פשיטא לי' דגם במאבד עצמו לדעת מחייבין להצילו ודוחין שבת בשבילו וע"כ דס"ל כדאמרן דאין לדמות אבידת גופו לממונו לענין זה כיון דאין אדם בעלים על גופו ונשמתו ולכן פשיטא לי' דמחללין עליו את השבת ג"כ דא"י דס"ל דבאמת כיון שמאבד עצמו לדעת ליכא חיוב להצילו מצד פק"נ רק דכל חיוב הצלה משום לאפרושא מאיסורא דמאבד עצמו לדעת א"כ נראה פשוט דאין מחללין עליו את השבת דהרי אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך היכא דפשע וא"כ ל"ש בזה להתיר חילול שבת במלאכת כתיבה וע"כ דפשיטא לי' כדאמרן דגם מאבד עצמו לדעת יש בו חיוב הצלה משום פק"נ ודוחה שבת, הן אמת כי הג' בעל רביד הזהב אחרי שהביא דברי מוהר"מ מרוטענבערג ז"ל דאפי' בצוח אל תציליני חייב להצילו כתב בזה"ל ואע"ג דבאבידת ממון כה"ג הוי אבידה מדעת דכתיב לפני אשר תאבד ממנו מ"מ גופו שאני דודאי מחמת שיעמום דאפי' בממון חייב להציל ונפ"מ דאם ידוע שאם אחזו שיעמום ושלט בעצמו אינו בכלל מאבד עצמו לדעת ע"כ מבואר מדבריו דבמאבד עצמו לדעת אין כאין חיוב הצלה אך הא דכתב המר"ם מר"ב דחייב להצילו היינו משום דאמרי' דודאי מחמת שיעמום אך באמת דבריו ז"ל סתורין מו"ב דהרי אח"כ כתב דנפ"מ למי שאחזו שיעמום ואיבד עצמו לדעת אינו בכלל מאבד עצמו לדעת מבואר דסתמא לא מחזקינן בשיעמום וא"כ איך כתב בדעת המהר"ם מר"ב דלכן חייב להצילו משום דאמרי' דודאי מחמת שיעמום הוא ובאמת כ"כ הגאונים בעל זכרון יוסף ומוהר"ש מאמסטערדם ז"ל להוכיח ממשנה ערוכה דמס' גיטין דס"ו ע"א מעשה בבריא אחד שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל ומת אמר רשב"ג אם מעצמו נפל הר"ז גט דסתם מאבד עצמו לדעת אין מחזיקין אותו למשוגע דאל"כ אמאי זה גט ואם אמרו חז"ל להקל כן באיסור יבמה לשוק א"כ מכש"כ דאין לחוש להצילו ובפרט להחזיקו לודאי משוגע כמ"ש הרב ז"ל לכן נראה עיקר בדעת מוהר"מ ר"ב ז"ל כמש"כ דס"ל דאפי' בודאי מאבד עצמו לדעת חייבין להצילו ואין לדמות גופו וממונו לענין זה

(ג) ודע דזה פשוט וברור דאפי' א"נ דגם באבידת גופו אם עומד וצוח שאינו רוצה בהצלה שאין חיוב להצילו משום פק"נ רק מצד לאפרושא מאיסורא ונפ"מ דאין מחללין עליו את השבת וא"ד בשבילו שאר איסורין מ"מ בזה בודאי חלוק גופו מממונו דבממונו אם השליך מעותיו לים נהי דאח"כ מתחרט ע"ז ורוצה בכל מאמצי כיחו להשיבו אליו מ"מ אין המוציא חייב להשיב לו כיון דאבידה מדעת הוא ליכא מצות השבת אבידה משא"כ באבידת גופו אם טבע בים מדעתו ועתה חוזר בו ועשה תשובה ורוצה להציל א"ע וכן בשתה סם המות ועתה חוזר בו ורוצה לחיות בודאי דיש חיוב להצלה משום פק"נ לכ"ע ובזה א"ש דברי הברכ"י בפשיטות די"ל דמיירי בכה"ג דעתה הנערה הי' רוצית בהצלה וכ"נ מסיפור המעשה וכיון שכן נהי דהיא בעצמה גרמה מיתתה מ"מ כיון דעתה חוזרת בה ורוצת לחיות חייבין בהצלה דידה ודוחה פק"נ את השבת וכבר ישב על מדוכה זו מורי מאורן של ישראל הגאון מקוטנא זצללה"ה בס' ישועות ישראל סי' כ"א וביאר בארוכה שזה חלוק פק"נ מאונס דאונס ילפינן מנערה ל"ת דבר וזה דוקא היכא דהוא לא הביא בעצמו את האונס עליו אבל אם הביא בעצמו את