כלי חמדה דברים רעא

בגמ' בפשיטות דהו"א כיון דגם בן אהובה הוא בכור ללידה והי' רשות ביד האב לבכר אותו ע"פ בן השנואה ומוכרח מד' הש"ס דאין נפ"מ כלל בזה ונראה מסתימת הש"ס דלא מפרשו המקראות כמו שמפרש הגר"א ז"ל דאל"כ שפיר צריך קרא דלא יוכל לבכר כנ"ל [ובחידושי שם כתבנו דר"י ס"ל דיכירנו לאחרים היינו אפי' אם אחר הי' מוחזק בבכור ס"ל כשיטת הגר"א ז"ל בפי' המקראות דילדה מקודם האהובה והי' מוחזק יותר משלשים יום לבכור קודם שילדה השנואה ואחר שילדה השנואה ואומר האב שבן השנואה הוא הבכור שבא עלי' מקודם שבא על האהובה רק שבן האהובה נולד לז' ובן השנואה לט' לכן ממילא יכיר הוא נגד החזקה שהי' מוחזק עד עתה וח"ל לר"י אע"ג דהוא נגד חזקה ורובא דלט' ילדן מ"מ נאמן האב אמנם יש לעי' לרבנן אם לא הי' מוחזק שלשים יום ולאחר ט"ו יום שנולד בן האהובה נולד בן השנואה א"כ אינו נגד החזקה כיון דלא הוחזק שלשים יום רק נגד רובא דלט' ילדן והוי האב רק מברר שזו היתה מן המיעוט בזה בוודאי מודים חכמים דנאמן כמ"ש הפוסקים דע"א ג"כ נאמן נגד רוב בזה אמנם מיגו י"ל דלא מהני נגד הרוב א"כ מה מקשינן בגמ' יכיר למ"ל הא מיגו דבעי ליתבי במתנה דמה בכך הא הוי מיגו נגד רוב וא"כ לולא דאמרה תורה יכיר הוי בגדר ספק השקל דמיגו ורוב כזה שקולין המה ושפיר צריך קרא דיכיר דהאב נאמן ופלפלתי הרבה בזה ובחקירת הג' בעל ברית אברהם ז"ל בת' בע"א ורוב לענין חיוב שבועה ואכמ"ל בזה] ולדאתן עלה בעיקר דברינו צ"ל דאע"ג דלאחר מיתת הבכור יכול האב לומר שזה הבן יטול פי שניים מ"מ כיון דבעצם אין לו דין בכור לכן א"נ דרק בכור מייבם א"ש בו מצות יבום ונסתרו דברינו הנ"ל ויש עוד לעי' בזה וכתבנו רק ראשי פרקים להעיר לבב המעין, ובעיקר דברי הרמב"ן ז"ל דס"ל דלאחר מיתת הבן בחי' האב יכול לעקור חלק בכורה מבניו וליכא בזה לאו ועשה [ולפני ברמב"ן ז"ל בסודה"ק ט"ס דמוכח ובמקום שצ"ל וכן איננו עובר בעשה אם לא הכיר הבכור לאח"מ כתוב וכן איננו עובר בלאו הזה לפני ס' רמב"ן דפוס אחר ובטח טה"ד הוא] ראיתי בפתחי תשובה ח"מ סי' רפ"א הובא בשם הג' בעל מיני תרגומא ז"ל שבזה יתפרש דקדוק לשון המשנה במס' ב"ב דקכ"ו ע"ב האומר איש פלוני בני בכורי לא יטול פי שניים לא אמר כלום לכאו' תיבת בני למותר והול"ל פלוני בכורי אלא להורות דדווקא אם אמר כן על בנו בעודו בחיים הא באומר סתם בכורי שמת בני והניח בניו אחריו לא הוי מתנה עמ"ש בתורה ודבריו קיימין א"ד ז"ל ואני תמה שה"ר מדקדוק הלשון ולא הקשה מגוף הדין דלפ"ד הרמב"ן ז"ל דאם מת הבן בחי' האב יכול להעביר ממנו חלק בכורה א"כ אינו בגדר מתנה עמ"ש בתורה הא לאו וודאי קעקר דילמא ימות בנו בחיו ובכה"ג אינו בגדר מתנה עמ"ש בתורה וא"ל דא"כ גם במתנה שפלוני בן לא ירש ל"ה ודאי קעקר דילמא ימות הבן בחיו בלא בנים ז"א דבכה"ג הוי ודאי קעקר כיון דבאופן זה אין צריך לתנאו וכל תנאי הוא רק באם לא ימות בלא בנים ויהי' מגיע לו ירושה וא"כ הוי הוי בגדר ודאי קעקר וזהו מוכרח משום דבלא"ה ל"ה ודאי קעקר דדילמא לא יניח ירושה כלל וע"כ כנ"ל דהיכא דל"צ התנאי לזה הוי בגדר ודאי קעקר ומצאתי שכ"כ הג' מלבוב ז"ל בהגהות בית שאול על משניות פאה ש"ו מי"ג ובת' לכבוד יד"נ הרב הגאון בעל אמרי הצבי ז"ל כתבתי על מה שתמה על הרביד הזהב ז"ל בפ' פינחס בקרא דוהעברתם את נחלתו לבתו בא"ד שכ' בזה"ל ודע מדקרי רחמנא מעביר ש"מ מה שעשה עשה כו' אשכחן לכתחילה שמעביר ירושת בתו כמו ששנינו בפ' הגוזל דק"ט קונם שאתה נהנה לי בחי' ובמותי הר"ז אינו יורשו דאדם יכול לאסור דבר שברשותו אחר שיצא מרשותו עכ"ל וכת"ה תמה עליו הא מבואר במשנה דהוי מתנה עמ"ש בתורה אם מעביר בנו מירושתו ותמה באמת אמאי מהני אם אמר קונם כנ"ל ולענ"ד לק"מ דהרי מבואר בש"ס דנתנו לבניו וא"ב ל"ה עקירה כיון דלא עקר