כלי חמדה דברים רנו

מוכח דמדינא נוהג ע"ע אף בזמן שאין סנהדרין במקומם דהרי ריב"ז מסתמא לזמנו דיבר לכן הוסיף דעכ"פ יהי' נהרג מדין מלך או מדין גוה"ד שא"צ לשכת הגזית ועי' בקצוה"ח. ס"ב במ"ש על התומים ז"ל בדין זה ומורי הג' בישועות ישראל שם בשם רבינו ירוחם שנוהג אף בזה"ז ואם אמנם כי מורי הג' ז"ל כתב שנראה שלכתחילה אין לגוה"ד להרגו טרם שנגמר דינו בב"ד של כ"ג שא"מ אך נראה דגמ"ד זה יכול להיות אף אם אין ב"ד הגדול במקומם אף אם לא יהרג באמת ויהרגנו גוה"ד ויש הרבה לדבר בזה ואכ"מ ובאמת גם פשטות לשון המשנה משרבו הרוצחין כו' משבא אלעזר בן דינאי נראה דמאז בטל מצות ע"ע וזה הי' בשנים האחרונות קודם החורבן שהתחילו מלחמות הפריצים עם הרומים שלא ברצון חכמים וע"ז סובבים הולכים ד' ריב"ז וזה זמן הסקרוקין המבואר במשנה דהנזיקין וי"ל בזה מה שיש להק' על הרב בכור שור והריב"א ז"ל בדעת זקנים שכ' דעיקר מצות ע"ע הוא משום תק"ע כדי להתיר אשת הנרצח דטב"ע של העדים אם גופו שלם מהני כדעת ר"ח ז"ל א"כ אמאי משרבו הרוצחין בטלה ע"ע הלא אדרבה משרבו הרוצחין יותר יש לחוש לתק"ע אמנם להנ"ל דמשום זה הוסיפה המשנה דהכוונה מזמן אלעזר בן דינאי דהוא זמן מלחמת הפריצים עם הרומיים שלא הי' אדם בטוח בחיו כשהלך לדרך והי' כל אחד כשיצא מביתו כותב גט כריתות לאשתו ולכן לא הי' צריך ע"ע מפני תק"ע, והנה העירותי בהרבה ענינים ויודע אני כי לא יצאתי ידי"ח עיוני בכל ענינים הנ"ל רק לאהבתך אמרתי להעיר ראשי פרקים ואתה תשמע ותבחר והי' זה שלו' כנפשך ונפש אוהבך הנאמן: פרשת כי תצא

א) (כ"א י"א) וראית בשבי' אשת יפת וגו' ולקחת לך לאשה, הנה במצות יפ"ת כתבתי הרבה בחידושי ואסדר אותם הנה לתועלת התלמודים

(א) וראיתי בספר בנין אריאל להגאון מאמ"ד ז"ל שכ' להעיר בפלוגתת הרמב"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל בהא דקיי"ל דאשתרי במלחמה דברים אסורים מדכתיב ובתים מלאים כל טוב דהרמב"ם ז"ל ס"ל דהותרה בין במלחמת מצוה ובין במלחמת רשות ולא הותרה אלא מדוחק כשאין להם מה לאכול והרמב"ן ז"ל ס"ל דהותר רק במלחמת מצוה ולא במלחמת רשות אמנם כשהותר' במלחמת מצוה הותר לגמרי שהרמב"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל לשיטתם אזלי' דכיון דהרמב"ם ס"ל דהותר גם במלחמת רשות הוכרח לפרש דלא הותר אלא מדוחק רעב אמנם הרמב"ן דס"ל דלא הותר אלא במלחמת מצוה שפיר מצי למימר דהותר לגמרי והוא עפ"מ דמבואר בחולין מכדי כ"מ דאסר לן רחמוא כו' אסר לן א"א שרי לן יפ"ת מאן יהיב לן בשרא בחלבא וק' לכאורה הא דהותר ביפ"ת א"א היינו רק בב"ר בשעת מלחמה אבל לאחר שנעשה בה כל המעשים ונתגיירה ל"ה דומי' דא"א ול"ש לומר שרי לן כוותי' וכיון שכן מה דיקשה בב"ח הא בשעת מלחמה גם בב"ח מותר ואי שלא בשעת מלחמה גם א"א לא הותרה לכן הכריח הרמב"ם ז"ל מזה דשאר איסורין לא הותרו בשעת מלחמה כ"א מדוחק וא"כ א"ד לי יסור א"א דהותר לגמרי בשעת מלחמה וא"כ מצאנו איסור א"א שהותרה שפיר שאלה בעינן למיכל בשרא בחלבא משא"כ הרמב"ן ז"ל לשיטתו דלא הותרו אסורין כ"ח במלחמת מצוה וזה לא הי' אלא בשעת כיבוש ואינו