כלי חמדה דברים רמח

לפ"ז יהי' מוכרח שדעת המדרש דאיסור דלא תדרוש שלומם היא בנקיבות ג"כ וכדעת המנ"ח ז"ל אך כ"כ בספרי להתפלא ע"ז דהרי מבואר בקרא החסדים שעשה בועז עם רות ואין לנו תי' אחר לת' דברי המדרש רק דס"ל דהלאו הזה הוא רק קודם גירות אבל אם מתגייר אע"ג דאסור לבוא בקהל מ"מ בלאו זה אינו וכן הגירות בעצמי אינו אסור לנו לגיירו מצד לא תדרוש שלומם וטובתם כיון כיון דע"י הגירות נעשה ישראל הרי באין כאחת ומעתה לפ"מ דמבואר בפסקתא פ' תצא בקרא לא תדרוש שלומם דנכלל בזה דאסור לקבל מהם גרים מה"ט וכ"נ מבואר מקושית הירושלמי פ"ב דדמאי ה"א ר' יוסי בעי מעתה גר הבא להתגייר אין מקבלין אותו אנו אומר מעמון ומואב הוא ומוכרח ג"כ דהירושלמי ס"ל דאסור לקבל גרים מעמון ומואב וע"כ מצד הלאו דלא תדרוש שלומם וטובתם וכיון שכן כיון דמבואר בקרא דקבלו את רות להתגייר ואדרבה בועז בירך אותה בשביל זה ע"כ דנקיבות אינו בכלל איסור דלא תדרוש שלומם ועי' בתרגום יונתן בקרא דלא תדרוש שלומם שמבואר להדי' דאפי' לאחר גירות אסור לדרוש שלומם וע"כ בנקיבות ליכא לאו זה וא"כ מוכרח לומר דעובדא דאלישע היתה הוראת שעה

ובאמת גוף ד' המדרש שהובא ברש"י מלכים וברד"ק שם דמשום דהם אומה בזוי' מותר להשחית אילנות טובות שלהם לכאו' צע"ג דאטו איסור בל תשחית הוא משום פסידא דבעלים דהרי גם שלו אסור להשחית וא"כ האיסור הוא מכח האילן עצמו כיון דהוא אילן מאכל אסור להשחית אותו וא"כ מה נפ"מ אם הוא אומה בזוי' ומ"ש הרמב"ם ז"ל בסה"מ מצוה נ"ז שהזהירן מהשחית האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשי' ולהכאיב לבבם אין הכוונה דזה הוא האיסור וללמוד מזה דהיכא דליכא בעלים אינו איסור השחתה כמו שראיתי למי שרוצה לומר כן אלא אדרבה דהכוונה דהא כיון דהשחתה לצורך מותר הו"א דזה ג"כ בגדר צורך להכאיב לב האויב אולי עי"ז יכנע לבבם וכמו שעושין להם שאר עניני מצור כן יהי' מותר לעשות זה להשחית האילנות קמ"ל קרא דאסור ובא לשלול בזה דעת הרמב"ן ז"ל שכ' במ"ע ששכח הרמב"ם ז"ל למנותו לפ"ד במ"ע ו' בזה"ל ודע כי המצוה הזו כשנצור על עיר להלחם עלי' כאשר נחמול על שלנו אולי נכבוש אותה אבל בצאתנו מארץ אויב נשחית ונחבל כל עץ טוב וכן בימי המצור להציר לאנשי העיר השחתת האילנות שלא יהי' מהם כ"ז מותר לא אסרה תורה אלא השחתה בחנם עכ"ל מבואר מ"ד הרמב"ן ז"ל דבכה"ג מותר השחתה אמנם דעת הרמב"ם ז"ל להיפך דמצור זה שע"י השחתת האלנות אסרה תורה בכל אופן וכנראה שלזה כיון הרמב"ן ז"ל במ"ש של' הרמב"ם ז"ל במ"ע נ"ז אינו מכוון עכ"פ אין ראי' מ"ד הרמב"ם ז"ל דס"ל דענין השחתת אלני מאכל יהי' תלי' בבעלים של האלנות ולא אכחד של' הרמב"ן ז"ל שכ' שנצטונו לחמול עליו כאשר נחמול על שלנו נראה קצת דעיקר השחתת אלני מאכל הוא משום שיוכל להיות שיהי' של ישראל הא בל"ה ליכא איסור השחתה נרא' קצת דתלי' בבעלים אמנם לאחר עיון נראה שלא יתכן לומר כן דהרי זה ברור דשלא בשעת מלחמה אסור בהשחתת אלנות בכל האומות ולאו דוקא של ישראל לכן נראה בכוונת הרמב"ן ז"ל דנמשך בזה לשיטתו דאם מוכרח לברוח מן האויב במלחמה מותר להשחית הכל לכן כתב בזה שאסור במלחמה להשחית אלנות היינו מפני שיוכל להיות שאנחנו נכבוש את הארץ אבל בזה מודה הרמב"ן ז"ל דשלא בשעת מלחמה לא תלי' בבעלים כלל ויש להכריח כן ממ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' תצא בקרא דלא תדרוש שלומם שכ' בזה"ל והנראה אלי כי מלחמת עמון ומואב אסרה הכתוב עלינו לדורות כו' והנה ארצם להם לעולם כי הוא נחלה שהנחילם ד' א"כ הכתוב שאמר לא תדרוש יצוה אם נלחם להם בעיר שכבשו הם מן העמים כו' ואמרו במד"ר והכיתם כל עיר מבצר וגו' וכל עץ טוב תפילו וגו' אמרו לו הכתוב אומר לא תשחית את עצה ואת אומר כן אמר להם על כל האומות צוה וזו קלה ובזוי' הוא שנא' ונקל זאת בעיני ד' וגו' וכ"ז להזיקם