כלי חמדה דברים רמג

מאוד הא מבואר בגמרא בהורג את הגוסס ביד"ש חייב ושאני טריפה דהוי בגדר מחתכו בסימנים וא"כ בנ"ד אין לדמות זה לטריפה ולפטור העדים מטעם זה לכן נראה עיקר כדעת הרמב"ן י"ל דאם באנו לפטור העדים מצד אלקים נצב בעדת הדיינים ע"כ צ"ל דעדים הראשונים אמרו אמת דבלח"ה ל"ש למפטר את העדים וא"כ ד"ב ואני הסברתי הד' באופן אחר דהנה עיקר הענין דאמרי' הרגו א"נ אע"ג דהוא רק ג"מ כמו שנתקשו בזה כל הפוסקים נלע"ד דענין הוא עפ"מ דמבואר בספרי ומובא ברמב"ן ז"ל בסה"מ בהלאוין שהוסיף על הרמב"ם ז"ל במצוה י"ג שלכן אמרה תורה שלא תחוס על נפש הרוצח דהו"א הואיל ונהרג זה למה אנו באין לחוב בדמו של זה וברש"י ז"ל עה"ת הוסיף שלא תאמר הראשון כבר נהרג למה אנו הורגים את זה ונמצא שני ישראלי' הרוגים דלכאו' צע"ג כיון דאמרה תורה דרוצח ח"מ א"כ מה סד"א לחוס על דמו ועי' בספרי חמדת ישראל בחלק הלאוין אות צ"ד מה שהארכתי בזה אמנם כעת נראה דהפירוש דהו"א שלא נסתור כלל העדים ולא נדון אותו אם ירצה לעשות תשובה כיון דסוף כל סוף לא יציל נפש מישראל אלא אדרבה נהרג עוד אחד וצריך קרא דלא תחוס והנה בעדים זוממין כתב ג"כ לא תחוס עיניך עליו דהו"א דלא נהרוג אותו בשביל המחשבה גרידא ומעתה י"ל דכאשר עשה כיון דהעדים לא הרגו אותו בידים ואינם רוצחים ממש כאשר הסביר הד' המר"ל ז"ל בס' באר הגולה א"כ שפיר י"ל דאם הוא כאשר עשה וכבר נהרג ושוב ליכא תועלת בעדות הזוממין להציל כ"א להרוג ושוב אין מקבלין עדותן להרוג את העדים ואע"ג דנ"מ לפסול אותם לעדות זה סגי שלא בפניהם וזה נאות מאוד לפרש הא דהרגו א"נ דהיינו דאין דנין כלל את העדים כיון דאין תועלת להציל רק להרוג אמרי' למה לנו לחוב בדמים של אלו ונמצא כולם הרוגים ומעתה ז"ד בכל מקום אבל בזוממי בת כהן ובועלה כיון דמקבלין עדות הזוממין להציל אחד מהם את הבועל או את הב"כ ל"ש כלל לומר כאשר עשה ויש באמת עליהם שני החיובים ושפיר צריך קרא דאותו ולא אותה

ה) ולהשלמת הענין אכתוב לך מה שהשבתי לא' מהמתחכמים ששאל אותי על הא דתני בריבי הרגו אינן נהרגין שאם כן הדבר שהצדוקים עם חז"ל נחפקו מהיפך להיפך למה לא נזכר זה במשנה ומלשון המשנה אין עדים זוממין נהרגין עד שיגמה"ד שהרי הצדוקים אומרים עד שיהרג כו' אמרו להם חכמים והלא כבר נאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים כו' נראה מזה דפליגי רק אם גם כאשר זמם חייבין מדין הזמה דס"ל לחכמים דכאשר זמם לעשות לאחיו נראה שאע"פ שעדיין קיים ג"כ דנין דין הזמה והצדוקים ס"ל להיפך כיון דכתיב נפש תחת נפש אין סברא להרוג על המחשבה גרידא אבל שיסברו החכמים דדוקא אם לא הרגו נהרגין לא נזכר כלל בשום מקום קדום לבד מזה דתני בריבי, ואמרתי לו לבל יהי' חכם בעיניו הנה רש"י ז"ל פירש מדכתיב לעשות לאחיו משמע שעדיין אחיו קיים ועי' בפנ"י שכ' להכריח שכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל ולכן נראה ברור דבאמת מסברא ליא שהי' לחז"ל הכרח זה מקרא דמדכתיב כאשר זמם לעשות לאחיו הפי' רק אם אחיו קיים וודאי הי' מודים לצדוקים דאין עדים זוממים נהרגין עד שיהרג הנידון אך מפני שהי' להם הכרח זה מקרא דלאחיו משמע שעדיין אחיו קיים וא"כ אם הרגו אותו שוב אין נהרגין ולכן ע"כ דחייבין בכאשר זמם, ונראה דאזלי בזה לשיטתם דהנה בריטב"א שם במקומו העיר דאיך אפשר לומר דכללא הוא כיון דכתיב לאחיו משמע שעדיין אחיו קיים ואם אינו קיים אינו בגדר לאחיו דהרי ביבום מבואר בתוה"ק להקים שם לאחיו וכבר מת הרי מבואר דגם לאחר מיתה נקרא אחיו אמנם האמת והברור בזה כמו"ש האחרונים דודאי מי שהוא אחיו בעצם אין המיתה מפקיע האחות וגם לאחר מיתה אחיו הוא משא"כ