כלי חמדה דברים רלט

דיש בהם תורת הזמה וחייבין לשלם. לכן אינו לוקין משא"כ דכשהוזמו קודם גמ"ד כיון דכללא הוא דאין עדים נעשים זוממין קודם שיגמה"ד וא"כ אין חייבין לשלם מדין הזמה שוב לוקין משום ל"ת ולכן שפיר מדוקדקים כל המשלם אינו לוקה להורות דאם העידו על חיוב ממון והתרו בהם והוזמו קודם גמ"ד לוקין משום ל"ת אך בעיקר הדבר כ"כ הגאון בעל פתח הבית ז"ל שם די"ל דבמקום דל"ש הזמה כגון קודם גמ"ד או שלא הוזם אלא אחד מהם אינו לוקה משום ל"ת ג"כ דהוי לאו שאב"מ ודווקא היכא דשייך בי' תורת הזמה גלי' קרא דלוקה אע"ג דהוי אב"מ עי"ש באריכות ולענ"ד נראה דמה דפשוט לי' להגאון ז"ל לדמות הוזמו קודם גמ"ד להוזם אחד מהם לאחר גמ"ד דבשניהם א"ל מצד דהוי לאו שאב"מ דיש לחלק בין הנושאים די"ל דאם נגמה"ד עפ"י העדים הוי כמו בדבורי' אתעביד מעשה ומבואר סברא זו בתוס' כתובות דל"ד בד"ה דאין לוקה ומשלם לחלק בין מש"ר לעדים זוממין מה"ט ועי' בתוס' סנהדרין דס"ה ע"ב ועי"ש ואולי יש לבאר בזה ד' הסמ"ג התמוהין במ"ע ק"ו שהובא בפתח הבית שם שכ' בזה"ל עדים שהכחשו ולא הוזמו אע"פ שבא הרוג ברגליו אין לוקין משום דהוי לאו שאב"מ אבל אם הוזמו לוקין עליו מה"ת כו' ועי"ש בפתח הבית מה שתמה עליו בזה ולהנ"ל י"ל דכוונת הסמ"ג לחלק בין אם הכחישו קודם גמ"ד דשוב לא משכח"ל הזמה כגון שבא הרוג ברגליו קודם שיגמ"ד דאז אינו לוקין לכ"ע מצד דהוי לאו שאב"מ משא"כ בבא הרוג ברגליו לאחר גמ"ד דמשכח"ל הזמה שפיר הוי בגדר לאו שיב"מ ויש להכריח דין זה מסוגי' הגמ' בב"ק דע"ד ע"ב דאמרי' תסתיים דר"א הוא דאמר אין נהרגין מדאמר ר"א עדים שהוכחשו בנפש לוקין ואי סד"א ר"א דאמר נהרגין אמאי לוקין הא הוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד וק"ט דילמא מיירי ר"א שהכחשו בנפש קודם שנגמ"ד כגון שבא הרוג ברגליו קודם גמ"ד דשוב ל"ש הזמה כיון דלא הי' גמ"ד שפיר ס"ל דלוקין א"ו דבכה"ג בלא"ה אין לוקין משום דהוי לאו שאב"מ וע"כ דכוונת ר"א היינו בבא הרוג ברגליו לאחר גמ"ד ושפיר מוכרת דהכחשה לאו תחילת הזמה הוא ואינו נהרגין כשהוזמו ולענ"ד המעי' היטב בדברינו יראה שיש לפרש כן כוונת הסמ"ג ז"ל והוכיח זאת מסוגי' הנ"ל, ויש להעיר בעובדא דר"י בן טבאי שהרג ע"ז להוציא מלבן של צדוקים שהי' אומרים אין ע"ז נהרגין עד שיהרג הנידון אמר לו רשב"ל כו' שהרי אמרו חכמים אין ע"ז נהרגין עד שיוזמו שניהם ואין לוקין עד שיזמו שניהם וצ"ב הא דהביא דאין לוקין עד שיזמו שניהם כיון דהכא איירי בחיוב מיתה, ולהנ"ל י"ל דריב"ט הי' ס"ל דכשהוזם אחד עכ"פ לוקה משום ל"ת וא"כ המעשה שקר ונהי דגזיה"כ שאין ממיתין אותו עד שיזמו שניהם מ"מ להוציא מלבן של צדוקים הרגו להוראת שעה ולמיגדר מילתא שיש כח ביד חז"ל וי"ל יותר דאולי הי' העד הזה מוחזק בהזמת שכבר הוזם פ"א ונפסל ועשה תשובה והשתא הוזם עוד הפעם ולכן הרגו ריב"ט וע"ז השיב לו רשב"ל דשפך דם נקי דכמו דאין ע"ז נהרגין עד שיזומו שניהם ה"ה דאין לוקין עד שיזימו שניהם ואע"ג דעבר על ל"ת משום זה צריך התראה וא"כ כיון דסתם ע"ז לא הי' בו התראה גם מלקות לא הי' מחויב כיון דמצד הזמה א"א לחייבו דאין בו תורת הזמה כנ"ל וא"כ שפיר הוי בגדר שפיכת דם נקי שלא הי' עליו עונש כלל

שו"ר לרבינו הגדול בעל פנ"י ז"ל שכ' ליתן טעם לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דבמלקות אמרי' דגם כאשר עשה חייבין העדים דהוא משום דגלי רחמנא בעדים זוממין דלוקין אפי' בלאו שאב"מ כדכתיב והי' אם בין הכות הרשע משו"ה אית לן למימר בפשיטות דלאו דידהו היינו מל"ת דסתמא כתיב בין נעשה מעשה ע"פ בין לא נעשה מעשה ודווקא לענין מיתה אמרי' דהרגו אין נהרגין דאעמה"ד דלאו דל"ת ניתן למיתה דלא עדיף משאר לאוין דלמלקות נאמרו כן נראה לי נכון עכ"ל. והנה מ"ש רבינו ז"ל דכיון דגלי