כלי חמדה דברים רלז

יו"ט א"ד ונכונים המה בפשט לשון המשנה כמות שהוא כתוב לפנינו דשאלת הצדוקים מדכתיב נפש תחת נפש בשמות כ"א ולא מקרא דנפש בנפש הנאמר בפרשת ע"ז כמ"ש רש"י ז"ל ויש מקום לזה אם נימא שהצדוקים לשיטתם דס"ל דרק דכאשר עשה חייבים עדים זוממים אבל כאשר זמם א"ח לשלם א"כ בממונו דאיתא בחזרה הוי תמיד כאשר זמם וא"כ ל"מ לה בחובל דממונא משלם דיני הזמה כלל דהוי תמיד כאשר זמם א"כ ע"כ הקרא דולא תחוס עיניך עליו נפש בנפש עין בעין וגו' לא קאי על עדים זוממים כלל דלדעת הצדוקים לא יתכן דיני הזמה רק במיתה ומלקות וא"כ ס"ל דהך קרא היא פרשה בפ"ע וקאי על רוצח וחובל ובאמת לפי שיטתם דאין ע"ז חייבין כ"א כאשר עשה ה"ה כרוצחים גמורים ול"צ קרא מיוחד דלא תחום על עדים זוממין ולכן ל"ה שאלתם מקרא דנפש בנפש דלשיטתם אינו קאי על ע"ז כלל רק דשאלתם הי' באמת מקרא דנפש תחת נפש האמור בפרשת משפטים ושאלתם הוא שאלה גדולה דאיך אפ"ל דע"ז חייבין מיתה על מחשבה גרידא הרי מפורש בתורה בקרא דכי ינצו דמתכוין להרוג ולא הרגו אינו ח"מ לא מיבעי' לר"ש דס"ל דאפי' במכוין להרוג את זה והרג את זה פטור א"כ מכש"כ בלא הרגו כלל אלא שרצו להרוג את הנפש דבודאי ל"ש לחייב אותם מיתה רק אפי' א"נ דנתכוין להרוג את זה והרג את חבירו ח"מ מ"מ בלא הרגו כלל אינו נהרג וא"כ א"א לומר דעל מחשבה גרידא יהי' ח"מ וא"ל דאם שאלת הצדוקים מקראי דפ' משפטים הו"ל להקשות מקראי דלעיל מני' וכי יריבון אנשים וגו' רק שבתו יתן ורפא ירפא הרי מבואר דבמתכוין להרגו אפי' בהתראה גמורה מ"מ אם אינו נהרג אין ח"מ רק ממון ז"א דהרי לעיל י"ל דקראי בשוגג ומה וניקה היינו מגלות כמבואר בכתובות דל"ג שיש לפרש הקרא כן וא"כ לא רצה להרגו כלל ול"ה מחשבת רציחה לכן קשיתם מקרא דנפש תחת נפש דמבואר להדי' דעל מחשבת רציחה ליכא ח"מ וע"ז השיבו חכמים דהכא שאני דהתורה אמרה כאשר זמם והיינו דבעידות שקר לחייב מיתה החמירה תורה לחייב על מחשבתם אך שלא יקשה מנפש תחת נפש דמשמע דכ"ז דאינו נהרג אינו חייב ע"ז אמרי' דצריך נגמה"ד והיינו דבכל מקום בעינן שיתקיים מחשבתו דברוצח שרצה להרוג צריך שיתקיים הרציחה בפועל אמנם בעדים שכל מטרתם ומה שהם יכולין לעשות הא שיגמר הדין על פיהם ונתקיימה מחשבתם שוב הוי כמו רצה להרוג והרגו אותו ממש ונתקיים גירסת המשנה כפ"מ שהוא לפנינו דכל השו"ט מקרא דנפש תחת נפש

אמנם כ"ז רק לפלפולא אבל לקושטא דמילתא נראה דהעיקר כגירסת רש"י ז"ל דשאלת הצדוקים הי' מקרא דנפש בנפש ואדרבא להצדוקים מתפרש יפה הקר בע"ז דהרי הם ס"ל דעין תחת עין ממש וא"כ שפיר י"ל דכל הקרא דלא תחוס עיניך קאי על ע"ז ובכאשר עשה ושפיר אמרי' עין בעין וגו' ואדרבה לדידן דס"ל דעין תחת עין ממון אמנם נפש בנפש הוא ממש וא"כ הקרא לא יתפרש בחדא גווני ועוד צ"ע לכאו' לדידן דעין תחת עין ממון למה צריך קרא דלא תחום עיניך בזה ומהכ"ת דע"ז לא ישלמו בהעידו על חבלה ומה שנראה להעיר בדבר חדש לפרש הקרא לפי הללמ"מ דעין תחת עין ממון לפ"מ דנראה מבואר דעת הרמב"ם ז"ל בהלכה ובס' מו"נ דבאמת עין תחת עין ממש והא דאחז"ל דנותן דמיו היינו משום הקרא דלא תקחו כופר לנפש רוצח אבל אתה לוקח כופר לראשי איברים וכסתמא דגמ' בב"ק דפ"ג ע"ב ובח' כ' להעיר שכן נראה מלשון המשנה בב"ק דכ"ו ע"א אדם מועד לעולם כו' סימא את עין חבירו ושיבר את הכלים משלם נ"ש ובגמ' קתני סימא את עין חבירו דומי' דשיבר את הכלים עי"ש ואכתי צ"ע אמאי לא קתני סתמא הזיק את חבירו בגופו ושיבר את הכלים ומ"ש דנקט חסרון אבר לכן נראה דבא להשמיעני דלא נימא כיון דבאמת בסומא את עין חבירו הרי צריך ליטול את