כלי חמדה דברים רלה

בידם וא"כ הוי תחילת הזמה בבירר ול"צ לבוא להסברא דגוה"ד וז"נ דרך פלפול בדעת התומים אמנם י"ל דזה דמכניסין לכיפה הוא רק בהורג את הנפש ממש אבל בעדים זוממין ל"ש ענין הכנסה לכיפה כלל כמו דל"ש בשאר ח"מ לבד אם העידו על אחד שהרג את הנפש בלא התראה דמכניסין אותו לכיפה דחייבין גם להכניסן לכיפה מצד כאשר זמם אבל זולת זה ל"ש בהו כלל ענין הכנסה לכיפה ודו"ק

איברא בעיקר ד' התומים מרפסין איגרא לענ"ד דהנה זה נראה ברור דהתומים מודה דהב"ד אם הורגין אותם בכה"ג דהוה הכחשה בין העדים חייבין מיתה משום כיון דאיכא הכחשה בין העדים הרי הב"ד אסורין להרגו ואם הרגו אותו יש להם דין רוצחים מדלא קאמר בפשיטות הנפ"מ לענין ב"ד א"ו דזה פשיטא לי' דבב"ד ל"ש זה אך לענין גוה"ד ס"ל דכיון דהפטור הוא משום כי יחם לבבו לכן יכול הגוה"ד לומר אני האמנתי לעדים הראשונים ולא נוכל לענוש אותו ולכן עדיין יש חלות להעדים הראשונים לענין לפטור את הגוה"ד כנ"ל ברור כוונת רבינו ז"ל אך באמת הד' צע"ג שכ"כ במק"א להוכיח דהיכא דפטור בעצם ממיתה אע"ג שהוא מצד אחר כגון בשוגג ונגמ"ד ואח"כ מת כה"ג הגוה"ד ח"מ אם הרגו ול"ש בזה לפטרו מצד כי יחם לבבו דפטור זה ל"ש אלא במקום שיש עליו ח"מ וא"כ מכש"כ בתו"ת שיש ספק אם הוא רוצח וכיון דספ"נ להקל הרי פטור הוא א"כ נראה ברור דאם הרגו גוה"ד נהרג עליו ולת' דה"ק אולי י"ל דכוונתו דהנה באמת צ"ע אמאי לא יפטור מצד כי יחם לבבו אך י"ל כיון דהוא בהתראה אין פוטרין אותו אלא דוקא במקום שיש עליו ח"מ אבל לא היכא שפטור מגזיה"כ א"כ י"ל דז"ד בהתראה אבל בהורג שלא בהתראה נהי דקיי"ל דבכ"מ הורג שלא בהתראה מכניסין אותו לכיפה מ"מ בגוה"ד אינו כן אפי' דנגמ"ד ומת כה"ג ומעתה י"ל דה"ה בתו"ת אם הרגו גוה"ד שלא בהתראה אין מכניסין לכיפה מצד דיש לומר כי יחם לבבו דסמך על עדים הראשונים וזאת הוי הגדר שיש עדיין חלות לד' העדים הראשונים אך כל זאת כתבתי לקיים דברי חכמים כחובה עלינו אמנם לקושטא דמילתא ד' צע"ג דהרי מסוגי' מבואר דבכל ד"נ אמרי' דהכחשה תחילת הזמה ול"ד ברוצח וברמב"ם ז"ל בהד' כתב בזה"ל עדים שהכחשו ולבסוף הוזמו הרי אלו נהרגין או לוקין הוסיף דינו מלקות מה שלא יזכר בש"ס כלל ולהורות לנו דבכל דיני עדות הדין כן דהכחשה תחילת הזמה הוא וא"כ מבואר דלא תלי' בגוה"ד כלל וז"ב

יהי' איך שיהי' הנה דעת הרמב"ן ז"ל מבואר דבאמת בבא הרוג ברגליי הוי בירר גמור שהעדות שקר אלא דגזיה"כ נתמעט דבכה"ג ליכא דין הזמה אמנם דעת הרמב"ם נראה מבואר דס"ל דאם נתברר ששקר העידו אף אם הוא שלא ע"י הזמה ה"ה בגדר הזמה כמבואר בד"ק פי"ח מעדות ה"ב דלכן במכחישין זא"ז א"א לענוש אותם מפני שא"י מי הוא הכת השקרנית וכן מבואר ביתר ביאור בה"ח שכ' דלכן עדים שאומרים עדות שקר העדנו ואין לזה אצל זה כלום אינו חייבין לשלם מצד הזמה כיון דהזמה קנס הוא אולם משלמין עפ"י עצמן מבואר מד"ק דלולא זאת הי' חייבין לשלם דזה הוי בגדר כאשר זמם כיון דעידים שהעידו בשקר אע"ג דגם בזה ל"ש כלל דו"ח מ"מ ס"ל להרמב"ם ז"ל דאם אמרי' ע"ז ממונא חייבין לשלם ולפ"ז י"ל הא דבא הרוג ברגליו דא"ח מדין הזמה היינו משום דאינו בירר גמור וכנ"ל אך בעיקר ד' הרמב"ם ז"ל בה"ח שכ' דאין העדים משלמין עפ"י עצמן ונראה מדבריו דאם הוזמו אח"כ חייבין לשלם מצד הזמה קשה טובא לכאו' כיון דהרמב"ם ז"ל ס"ל דגם זה שאמרו בעצמם הוי בגדר הזמה אלא משים שאין משלמין קנס עפ"י עצמם א"כ הוי מודב"ק ואח"כ באו עדים דפטורין ואע"ג דהרמב"ם ז"ל פסק דבעינן שנתחייב עצמו בקרן שיהי' חלות להודאתו אבל בלא"ה אינו מיפטר אם באו עדים אחרי כך מכל מקום כיון דכתב הר"ת ז"ל דאם הלוה שילם על פי' חייבין