כלי חמדה דברים רכט

לא נתכוונתי לעידות דנראה מזה דבעי כוונה להעיד בשעת ראי' וכן מבואר שם בתוס' ישנים עי"ש והד' עתיקין בספרי האחרונים לתמוה ע"ז מכמה דוכתין בש"ס דנראה דל"ב כוונה להעיד ועי' בזה בס' פני ארי' ס"י וכתבתי בגליון הס' שם תמוה לי שחתר כ"כ להוכיח להפוך ד' התוס' ישנים ולא העיר מכל עידות הזמה שא"א לומר שהי' להם כוונה להעיד בשעת ראיי' כיון דשורש הזמה הוא שאומרים עמנו הייתם ביום פלוני ומנ"ל הי' להם אז שיבואו העדים אח"כ להעיד עידות שהם נתכוונו בשעת ראיי' להעיד אח"כ להזים אותם דעמנו הייתם במקום פלוני וא"כ למ"ל הזמה כלל אך י"ל דמהזמה ל"ק דאפי' א"נ דגזיה"כ דאין עליו שם עידות אלא במתכוין להעיד מ"מ מזימין נאמנים אפי' באינם מתכוונים להעיד דכיון דאם העדים הראשונים העידו בשקר הרי לא ראו כלל וא"כ ג"כ לא נתכוונו להעיד ושוב גם המזימין כשרים אע"ג דלא נתכוונו להעיד וכמו דאמרי' בגמ' דל"צ התראה מה"ט אע"ג דכללא הוא במלקות ובד"נ דאינו נידון בלא התראה מ"מ מצד כאשר זמם דנין אותם בלא התראה כיון דגם הם רצו בעדותן להלקות ולהרוג בלא התראה א"כ ה"ה לענין כוונה להעיד שפיר נאמנים המזימין מכח כאשר זמם כיון דגם הם רצו להעיד בלא כוונה כנ"ל, אמנם ז"ד אם נאמר שהמזימין אומרים אמת משא"כ אם נאמין להעדים הראשונים א"כ מלבד שאומרים הם שקר מלבד זאת אין עליהם תורת עידות כלל משום דלא משכח"ל בהם כוונה להעיד וא"כ י"ל דזה הוא החידש בהזמה מה חזית דציית להני היינו המזימין ושוב ל"צ כוונה ואמרת דהוי כמעידין על גופן של עדים ציית להני לעדים הראשונים וא"כ המזימין בלא"ה אין עליהם גדר עידות כלל כיון דא"א בהם כוונה וא"ד למעידין על חילל שבת וכיו"ב דאפשר בהו כוונה משא"כ הכא כיון דאפי' אם האמת כדבריהם ג"כ א"א שיהי' כוונה להעיד אלא משום דאתה מחליט שהאמת כדבריהם וא"כ הראשונים ג"כ לא הי' להם כוונה ולכן גם הם א"צ כוונה זה הוא החידש מנ"ל להחליט כן דילמא הראשונים אומרים אמת וא"כ ל"מ עדותם אע"ג שמעידין על גופן של עדים כיון דהוא תמיד בלא כוונה וזה פירש נכון בסוגי' לדעת התוס' ישנים כנ"ל

איברא שאין לבנות יסוד לד' התוס' ישנים הנ"ל שתמוהין המה מכמה דוכתין בש"ס דמבואר דל"צ כוונה להעיד ודרך פלפול עלה בדעתי בכוונת התוס' ישנים דאי בעי אמר לא נתכוונתי להעיד דהיינו כיון דהוא בלא כוונה אינו זוכר הזמן וא"כ אם ידרשו ויחקרו אותו הב"ד באיזהו יום לא יזכור וממילא העידות בטל דהוי עידות שאאילה"ז ל"מ לדעת הפוסקים דאף בד"מ דל"צ דו"ח משום נעילת דלת מ"מ אם אומר א"י בחקירות העידות בטל א"כ אם באמת אינו יודע בחקירות אינו חייב להעיד אע"ג דאין הב"ד חוקרין ודורשין אותו מ"מ העד בעצמו שיודע שא"י בחקירות וא"ח להעיד, אך אפי' לפ"ד הפוסקים דכיון דל"צ דו"ח אם אומר א"י עדותו קיימת מ"מ כיון דהוא רק מתק"ח ומה"ת אינו נאמן בלי דו"ח וכיון דא"א בדו"ח אין עליו שם עד מה"ת וא"ת קרבן שבועה, ובאמת המעיין בדקדוק הלשון בתוס' ישנים מכאן אמר רבי וכן דן הלכה למעשה בעדים ששמעו הדבר מפי בעלי המעשה אך לא נתכוונו להעיד ולא הובאו שם לשם עידות אין בעדותם כלום עכ"ל נראה מדבריהם דקאי רק על עדי שמיעה ולא עדי ראיי' וי"ל דכוונתם במודה לפניהם שחייב לחבירו דיכול לומר משטה הייתי בך אם לא שאומר אתם עדי דאז צריך שיתכוונו להעיד דאל"כ אינם בגדר עדים כיון שזה טוען משטה הוי כדין מרומה וצריך דו"ח וכיון שלא כוונו להעיד וא"י בבירר הזמן עדותן בטילה מה"ת ויש להעיר בר"ח ז"ל בש"ס דפוס ווילנא בשבועות דמ"א ע"ב בהא דאמרי' בגמ' ההוא דאמר לי' לחברי' הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך אמר לי' לא פרעתיך בפני פו"פ וכו' אמרו להד"ם סבר ר"ש למימר הוחזק כפרן אמר לי' רבא כל מילתא דלא רמי' עלי' דאינש לאו אדעתי' ופירש