כלי חמדה דברים רכב

פלפול יש להמתיק הדברים ביותר עפמ"ש הרמב"ן ז"ל דאין ללמוד דע"א נאמן באיסורין מנדה דהתם שאני די"ל מתוך שנאמנת לעצמה נאמנת לבעלה ומעתה י"ל דה"ה בד"נ כיון דקי"ל יד העדים תהי' בו בראשונה להמיתו לכן בד"נ נאמן ע"א דמתוך שנאמן לעצמו דאם הוא שקר ה"ה רוצח נאמן להעיד להרגו [ובאמת מטעם זה יותר יש להאמין לע"א משני עדים דבשני עדים ל"ש כ"כ סברת מתוך דשניים שהרגו פטורין ודו"ק] לכן צריך קרא דלכל עון להורות דגם בד"נ אין ע"א נאמן

ב) עוד כתב הספרי לקרבנות מניין ת"ל לכל חטאת, אעתיק בזה מ"ש בח' במס' כריתות די"א ע"ב יען כי נוגע לענין בירר דיני נאמנות עדים, וז"ל שם, בגמ' ומדאורייתא מנ"ל דלא מכחיש לי' חייב דת"ר או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים יכול אפי' אין מכחישין ת"ל או הודע אליו מ"מ במ"ע אילימא בתו"ת ואין מכחישן קרא בעי א"ל בחד וקתני כי אין מכחישן מהימן ש"מ עכ"ל הגמ' וקשה לי לפ"מ דמבואר ברמב"ם ז"ל פ"ו מיסוה"ת ומובא ברמב"ן ז"ל פ' שופטים (י"ט כ"א) וכנראה שמסכים עמו דנאמנות שני עדים אינו מצד בירר שכן הוא אלא שנצטוינו לחתוך הדין עפ"י שני עדים אע"פ שהעידו בשקר הואיל וכשרים הם אצלינו מעמידין אותו על כשרותן ועי' ברמב"ם ז"ל בפיה"מ שסנהדרין דנ"ב ע"ב שהסביר הענין דיד העדים תהי' בו בראשונה בזה"ל וכבר ידעת שהעדים הם שממיתן בידים איזו ומיתה שתהי' לפי שאותו הדבר אצלם אמת שהשיגוהו בחושיהם והוא אצלינו סיפור דברים שאין אנו יודעים אלא מה ששמענו מהם ולפיכך צוה השי"ת שיהי' העדים ממונין על הענין וזהו ענין נאה עכ"ל מבואר ג"כ מד"ק דמה שמשיג בחוש עדיף יותר מנאמנות עדים וא"כ הכא דאמרה תורה או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים א"כ שפיר הו"א דאפי' בתרין אי א"י בעצמך רק עפ"י עדים הוי בגדר שהודיעוהו אחרים וקמ"ל דעפ"י שני הוי כמו שנודע לו בעצמו אמנם ע"א אינו נאמן כלל לקרבן אפי' אם הוא א"י אם אכל חלב וכ"נ מסתימת דברי הספרי בפ' שופטים דמדמי קרבנות לד"נ דאינו נאמן ע"א והתם אפי' באינו מכחישו ג"כ אינו נאמן ע"א במקום דליכא שבועה א"כ י"ל דה"ה בקרבן ג"כ אינו בגדר הודע אליו איברא שא"ר מדברי הספרי דהרי התם איתא גם ד"נ וברור הדבר דאין לדמות זל"ז דבד"נ אפי' בבע"ד מודה לד' העד א"נ משא"כ בקרבן וממון אינו כן והאי כדינא והאי כדינא ולכן שוב י"ל דקרבן חלוק גם מממון אם הנידון א"י אם חייב קרבן וכמו דד"מ חלוק מד"נ אם מודה להעד אך עיקר דברי הגמ' צ"ע כנ"ל לכן נראה דהא שכתב הרמב"ם ז"ל דשני עדים אינו בירר גמור היינו רק היכא שיש הרבה אנשים שפסולין לעידות כגון נשים ועבדים שאומרים להיפך שאז הסברא נוטה יותר להאמין להאנשים האלה ואעפ"כ אמרה תורה עפ"י שניים עדים יקום דבר ולא משגחינן אפי' על מאה נשים ופסולים שאומרים להיפך זה חק מחוקי התורה אבל במקום שאין להם מכחישין מודה הרמב"ם ז"ל דהוי בירר גמור

ובאמת כבר ישב על מדוכה זו רבינו הגאון בעל נוב"י ז"ל במהד"ק חאה"ע סי' ס"ה והביא דברי התוס' יבמות דפ"ח ע"א ד"ה אתא גברא וקאי שכ' בזה"ל וא"ת כיון דאיכא תרי דאמרו מת אפי' אי אית הכא מאה שאמרו שזה הוא מה בכך הא תרי כמאה וי"ל דלגבי דבר הנראה וידוע לכל לא הי' אומר רב אבל בשני עדים ל"ת ובכתובות דכ"ב ע"א בד"ה תרי ותרי על הא דקאמר בגמ' דערעור דפגם משפחה ג"מ בעלמא הוא ופירש רש"י ז"ל שיבדקו עד שיברר הדבר וזה תימא איך יתברר הדבר לעולם כיון שאלו שניים אומרים שהוא עבד אין כל העולם יכולים להכחישם דתרי כמאה ועי"ש מה שנדחק בזה גם הביא ד' הגמ' ב"ק דע"ד דעדים שהכחישו בנפש לוקין דמוקי לה אביי דבא הרוג ברגליו ועי"ש מ"ש בזה, אמנם לענ"ד כאשר נדקדק