כלי חמדה דברים רכא

נבאר דה"ק בס"ד וזה החלי בעזה"י

א) מ"ש הספרי בריש דבריו אין לי אלא לד"נ צ"ע לכאו' מנ"ל ד"נ ועי' במזרחי שכ' דזה נשמע מדכתיב לא יומת עפ"י ע"א לעיל מני' בדיני עכו"ם אמנם לפנ"ד צ"ע בזה מג' טעמים א' לפמ"ש בח' לבאר הא דפשיטא לתוה"ק לעיל דלא יומת עפ"י ע"א לפ"מ דפסק הרמב"ם ז"ל בה' מלכים דמלך הורג עפ"י ע"א א"כ משכח"ל מיתה בעבוד"ז עפ"י ע"א וביארנו לפ"מ דנראה מכל הפרשה דבא לענוש סקילה על עבודת עכו"ם בשותף ועי' היטב בכל הפרשה וברמב"ן ז"ל וכ' מזה במק"א ושיתף עכו"ם אין ב"נ מצוה רק אנחנו אשר בחר בנו השי"ת והוציאנו ממצרים ע"מ זה ונתן לנו את א"י אשר עיני ד' אלקיך בה תמיד. וגם בחו"ל מפני כח התורה שנטע בתוכינו וכמ"ש המפורשים לפרש הקרא דלא יהי לך אלקים אחרים ע"פ כמו שחטא אורי' החיתי שאמר לפני דוד ואדוני יואב וכבר ביארנו שהמלך אינו דן בע"א כ"א בז' מצות ב"נ משא"כ מצות התוה"ק שהם רק מפאת שנתקדשו ישראל בקדושת ישראל אין להם מקום לדונם מצד מלך כ"א עפ"י תורה דצריך שני עדים וא"כ ממילא שפיר החליטה התוה"ק לא יומת עפ"י ע"א ומעתה אין ללמוד מזה שאמרה תורה בדיני עכו"ם בשיתף שאין ב"נ מוזהר עליהם שמפני שזה אין דינו בע"א ה"ה שאר ד"נ דיש לחלק דבשאר ד"נ שגם ב"נ מוזהרין עליהם אולי נוכל גם לדון עפ"י תורה בט"א שלא יצאו להקל ממ"ת ואילך וזה הערה גדולה, ולכאו' עלה בדעתי משום דבספרי לעיל מני' דהא דעפ"י שני עדים יומת המת איתא בזה"ל אין לי מת כסדר הזה בלבד מניין לרבות שאר המומתים ת"ל יומת המת עכ"ל ופרשו המפורשים דבא לרבות שאר ח"מ א"כ בסיפא דקרא דכתיב לא יומת עפ"י ע"א ממילא דקאי ג"כ על כל ח"מ אך יש לדחות דאדרבה כיון דסיפא דקרא כתיב רק לא יומת עפ"י ע"א ולא כתיב יומת המת אולי קאי דוקא על ע"ז דאיירו בי' ויש לדחוק בזה כמובן אבל אינו נח לי, ב' דהרי בספרי עצמו כתב לפרש הך לא יומת עפ"י ע"א דקאי שע"א לא ילמוד חובה א"כ לא קאי כלל לדעת הספרי שלא לדון עפ"י ע"א ג' מה נעשה לדעת הסמ"ג ז"ל מובא בפרשת דרכים להמל"מ דס"ל דהך דלא יקום ע"א הלאו על העד שלא יעיד כ"א היכא שמחויב שבועה ועי' בזה באורך בס' חמדת ישראל חלק הלאוין מצוה רפ"ח א"כ לא נשמע כלל מלא יומת עפ"י ט"א שענינו שלא לדון ח"מ עפ"י ע"א שאסור יהי' על ע"א להעיד וצריך בזה קרא מיוחד איברא דז"א קושי' ואדרבה לדעת הסמ"ג דהלאו דלא יקום הוא על העד מתפרש היטב לשון הספרי א"ל בד"נ והיינו מטעם דכבר נתבאר לעיל דלא יומת עפ"י ע"א א"כ בד"נ אין ע"א נאמן ולכן שפיר אמרה תורה דיש איסור על העד המעיד בד"נ דהוי לשה"ר גרידא כיון דאינו נאמן לדון ע"פ בד"מ מניין דאין ע"א נאמן שנאמר דבזה ג"כ העד עובר על יקום אך הרי מספרי נראה מבואר דלא פירש כלל הך לא יומת עפ"י ע"א כפשוטו וכנ"ל, שבתי וראיתי בסמ"ג ז"ל בחלק הלאוין מצוה רכ"ג שהי' לפניו הגירסא בספרי לא יקום ע"א באיש א"ל אלא ד"מ ד"נ מניין ת"ל לכל עון ולפי גירסא זו צ"ל דאם הי' כתב סתמא לא יקום ע"א באיש הוי מוקמינן רק על ד"מ ול"ה ילפינן מני' ד"נ וצ"ע מהכ"ת לומר כן דיהי' ע"א נאמן בד"נ יותר מבדיני ממונות והנה בפשיטו י"ל לפ"מ שהסביר לן הג' מליסא ז"ל בנתה"מ דהטעם דלא האמינה התוה"ק לע"א כ"א לשבועה היינו משום דחיישינן דבאדם אחד אינו זוכר בבירר ובדדמי לי' מעיד ומעתה י"ל כמו דאמרינן בגמ' דממון איתא בחזרה שבועה ליתא בחזרה א"כ הה"ה בעידות י"ל דבד"מ דאיתא בחזרה לכן י"ל דאינו מדייק היטב דחושב דאדם יזכור אח"כ ששקר העיד ולא כן הי' המעשה או שהוא בעצמו ישלם מכיסו ההספד שעשה להנתבע או שיחזיר ויעיד עתה להיפך ממלוה חדשה משא"כ בד"נ דליתא בחזרה לזאת בטח מדייק היטב בעידותו וזוכר בבירר העידות והו"א דבד"נ נאמן ע"א. אמנם דרך