כלי חמדה דברים ריט

מא"מ את"ד, ולענ"ד בדעת רש"י ז"ל אא"ל כן דהנה לכאו' נראה דצדקו ד' הג' תפארת ישראל דא"ר משחיטה לנחירה כיון דכתיב וזבחת ואכלת גלי קרא דמיד לאחר השחיטה מותרת באכילה משא"כ בנחירה אך י"ל דז"א כיון דאסור לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה א"כ ע"כ דוזבחת ואכלת ג"כ אינו מתיר הבשר מיד לאחר הזביחה באכילה דהרי אסור מצד ל"ת על הדם וע"כ דזה מסברא כיון דאמרה תורה דצריך מעשה זביחה מתיר הוא את איסור אבר מהח"י א"כ ה"ה אם נימא דצריך מעשה נחירה בסמנים י"ל כן אמנם לשיטת רש"י ז"ל דס"ל דלאו דל"ת על הדם הוא אסמכתא בעלמא וס"ל באמת דהזביחה מתיר מיד באכילה ונראה ברור דרש"י ז"ל הכריח זה מהא דזבחת ואכלת ומהא דפשיטא דזביחה מתיר איסור אמה"ח אפי' בזמן שהוא מפרכסת וא"כ לשיטתו אין ללמוד נחירה מזביחה וכוונת רש"י ז"ל בפשיטות דלא כראב"י דס"ל דכיון דלדידי' במיתה תלי' לא שייך מא"מ ומברייתא זאת מוכח כן דלא אמרי' סברא זו דלנכרי במיתה תלי' והיינו כיון דשחיטה מתיר לישראל מתיר גם לנכרים

וראיתי בס' תפא"י שם שכתב די"ל עוד אע"ג דמפרכסת אסורה לב"נ וכן הב"מ אסורין ה"ד כ"ז שהבהמה הוא מחיים אבל כשמתה הבהמה כמו שמותר איסור דל"ת על הדם ה"ה דפקע מחתיכה איסור אבר מהח"י ורעק"א זצלה"ה כתב ע"ז דזה א"א כיון בחתכו חל עליו איסור אבר מהח"י איך יפקע במיתת הבהמה והך דבני מעיים התם ליכא אלא משום מיאוס עכ"ל וכתב ע"ז התפא"י ולא זכיתי להבין דלענ"ד סמן רבינו על רש"י שם שכ' דקרא דל"ת על הדם אסמכתא בעלמא הוא אמנם מסוגי' דסנהדרין מבואר דהוא איסור תורה וכ"נ מד' הרמב"ם ז"ל א"כ כמו דזה פקע לאחר מיתה ה"ה דאיסור אבר מהח"י פקע לאחר מיתת הבהמה עכ"ל ואמת אמר שלא זכה להבין דברים פשוטים וברורים למבין שאין כוונת רעק"א ז"ל כלל לומר משום דהוי רק איסור דרבנן אלא משום דאיסור זה הוא רק שמאוס לאכול מבהמה כ"ז שחי' א"כ ממילא כשמתה הבהמה ליתא לאיסור זה דהרי שורש איסור זה דלא תאכלו על הדם הוא רק שאסור לאכול ממנה כל זמן שחי' אבל איסור אבר מהח"י שאמרה תורה שאסור באכילה כ"ז שלא מתה הבהמה וא"כ האבר שחתך ממנה בעודה חי' ונאסרה אז איך יפקיע האיסור במיתת הבהמה דשחיטה המתרת לישראל אינה מתיר החתיכה הנחתכה ממנה בעודה בחיים ה"ה דמיתת הבהמה א"י להתיר את האבר הנחתך ממנה בעודה בחי' וז"פ וברור בכוונת רעק"א ז"ל, אמנם בעיקר הדברים ראה זה מצאתי בס' מרכבת המשנה ח"ג בפ"י מה' מלכים שהאריך בביאור דברי הרמב"ם ז"ל בענין מא"מ ותו"ד דפשיטא לי' דלב"נ במיתה תלי' מילתא א"ד לשחיטה בישראל כיון דבישראל אין המיתה מתיר כ"א השחיטה וזה האבר הנחתך ממנה בחי' הרי לא נשחט וממילא אף כשנשחטה הבהמה ישאר עליו איסור אבר מהח"י משא"כ דלב"נ דבמיתה תלי' מילתא כשמתה הבהמה חזר האבר הזה שהי' עד כה אבר מהח"י להיות אבר מן המתה לזאת לאחר מיתת הבהמה ל"ש לאסור הב"מ לב"נ אפי' אם לא נימא מא"מ והא דאנו אוסריון אם נתנבלה הבהמה את הב"מ לב"נ אפי' לאחר שחיטה היינו משום דלישראל אסור משום אבר מהח"י כיון דלא התירה השחיטה לישראל גם לב"נ אנחנו מחמירין לאסור אותה לו שלא יהי' קיל מישראל אבל מדינא ליכא שום איסור לב"נ באבר מהח"י לאחר מיתת הבהמה את"ד להאריך בזה כיון דשורש איסור דאבר מהח"י לב"נ מקרא דאך בשר בנפשו דמול"ת האיסור רק כ"ז שבהמה בחי' וה"נ באיסור ל"ת על הדם לישראל, והכלל דאבר מהח"י לישראל א"ל תקנה ובב"נ יש לו היתר לאחר מיתת הבהמה עכ"ל ממש והנה לכאו' עלה בדעתי בדרך פלפול לה"ר לדבריו ועפי"ז יתישב מה שהק' במנ"ח מצות אבר מהח"י על הרמב"ם ז"ל פ"ט ממלכים הי"ג שכתב כל שאסור על ישראל משום אבר