כלי חמדה דברים ריח

וזהב אל ירבה לו דלא יתרומם לבו לחדא דמרוד באלהא שמיא מבואר דלמד דהך כסף וזהב וגו' הוא משום לבלתי רום לבבו ויש לבאר בזה דברי הספרי דדריש לבלתי רום לבבו מאחיו ולא משל הקדש שתמו' מאוד ולהנ"ל י"ל דהנה לכאו' יש לעיין בדוד המלך ע"ה שקיבל ממון רב לצורך המקדש כמו שאמר ואני בעני' הכנותי לפ"מ דקיי"ל דמהני שאלה בהקדש א"כ כמו דר"א ס"ל דעובר על בל יראה בחלה מצד הואיל אב"מ עלי' חשיב כשלו א"כ ה"נ כיון דאמרה תורה וכסף וזהב לא ירבה לו ומזה ילפינן דלצורך ישראל מותר מ"מ במקדישו לגבוה צריך להיות אסור מצד הואיל אב"מ הוי בגדר שלו והוי בכלל שמרבה לו וע"ז אמר בספרי דז"א כיון דהאיסור הוא משום לבלתי רום לבבו וזה ל"ש אלא כשאוסף לצורך עצמו אבל אם מרבה לצורך גבוה מזה אינו בא הרמת לב וא"כ ל"ש לומר שיעבור ע"ז משום הואיל אב"מ וזה פירש נכון בד' הספרי ועי' בדעת זקנים לבעלי התוס' שכ' ג"כ דלבלתי רום לבבו הוא טעם על כסף וזהב לא ירבה לו עי"ש אמנם שיהי' טעם גם על איסור הרבות סוסים לא מצאתי מבואר בשום מקום ובפרט כיון שהתורה אמרה הטעם ולא ישיב העם מצרימה

ז) (י"ח ב') וזה יהי' משפט הכהנים וגו' ונתן לכהן הזרוע והלוה"ק כתב הרמב"ן ז"ל זו מצוה מחודשת לא נזכרה בתורה כי במדבר שלא הי' זובחים שור ושה רק שלמים לא הוזכרה להם שאינה נוהגת במוקדשין ועתה כשבאו ליכנס לארץ חידשה להם עכ"ל וצ"ע כוונת הרמב"ן ז"ל אם כוונתו כר' ישמעאל דס"ל דבשר תאוה לא אשתרי להו או דכוונתו אליבא דר"ע דקיי"ל כוותי' דבשר נחירה אישתרי להו וא"כ לא הי' שחיטה נוהגת בחולין כ"א במוקדשין לכן לא הי' שייך בהם מצות זרוע ולו"ק ולשונו מורה כפירוש השני שכ' שלא הי' זובחין שור ושה משמע דאוכלין הי' גם חולין אבל ל"ה ע"י זביחה רק ע"י נחירה אך צ"ע דלפי"ז אמאי לא הי' נוהג במדבר כיון דנחירה היתה מותרת במדבר דנחירתן זו שחיטתן א"כ אמאי לא היה נוהג מצוה זו במדבר ולכאו' עלה בדעתי כיון דהי' נחירה בחולין ובמיתה תלי' מיתה א"כ הי' הקיבה אסור באכילה לישראל דלאחר נחירה כמאן דמנחא בדקילאי וא"כ לא הי' שייך מצוה זו במדבר אך ש לעי' בזה דממ"נ דאם נימא דנחירת סמנים לאו דוקא רק דהי' יכולין להרוג אותה והמיתה היתה מתרת להם א"כ משכח"ל דגם הקיבה מותרת דבכל אופני המיתות לבד מנחירת סמנים הכל מת ביחד והרי הוא מותר באכילה ואם נימא דהי' צריך נחירה בסמנים דווקא וא"כ כיון דאמרי' נחירתן זו שחיטתן וא"כ שוב הנחירה מתיר את הב"מ כמו דמתיר היום השחיטה הב"מ לישראל וראב"י לא אמ' אלא כששח' ישראל דהב"מ אסורין לב"נ משום דלב"נ אין השחיטה מתיר כ"א המיתה ול"צ נחירת סמנים דוקא משא"כ א"נ דצריך נחירת סמנים דוקא וי"ל דגם נחירה מתרת מיד באכילה וא"כ הב"מ מותרין וראיתי שכבר ישבו על מדוכה זו בתפארת ישראל פ"א דטהרות מ"ג שהביא בשם הגאון רעק"א זצוללה"ה שס"ל דאין נפ"מ בין נחירה לשחיטה ואם צריך נחירת סמנים דוקא מתיר ג"כ את הב"מ ובעל תפארת ישראל ז"ל כתב דנראה להיפך דנחירה אינו מתיר והסברא י"ל דדוקא שחיטה דמבואר בתוה"ק וזבחת ואכלת משמע דהשחיטה מתרת מיד את איסור נבילה ואבמהח"י משא"כ נחירה היינו דבאמת במיתה תלי' וכ"ז שלא מתה הבהמה אינו מותרת באכילה רק דצריך נחירה בסמנים היינו שזה יהי' אופן המיתה שעיד"ז תמית הבהמה אבל לא שהתירה מיד את הבהמה באכילה ועי' בהגהת רצ"ח ז"ל בש"ס ד' ווילנא שרצה להוכיח מלשון רש"י ז"ל ד"ה א' נכרי וא' ישראל מותרין בה' שכ' בזה"ל ולא אמרי' במיתה תלי' מילתא והוי אבמהח"י לגבייהו והיינו דלא כר"א עכ"ל וק' איך אפ"ל דלב"נ לא תלי' במיתה הא בא מת כן הוא דאצלם ל"ש שחיטה לכן מכריח מזה דרש"י ס"ל דברייתא זו ס"ל דב"נ צריך נחירת סמנים א"כ כמו דבישראל בשחיטה תלי' ה"ה בב"נ בנחירה תלי' וא"כ השחיטה מתיר גם לב"נ דלא גרע מנחירה ול"צ לבוא לסברת