כלי חמדה דברים קפג

טהור יאכל בשר איתא בזה"ל כל טהור יאכל בשר מה ת"ל לפי שנאמר ודם זבחיך ישפך וגו' והבשר תאכל יכול לא יאכל אלא בעליו ק"ו לפסח לכן נאמר כל טהור יאכל בשר ומובא ברש"י ז"ל הרי מבואר לכאו' דשלמי' נאכלין לכל אך ראיתי בר"ש ז"ל בפירושו שכ' בזה"ל יכול לא יאכלו אלא בעליו דכתיב והבשר תאכלו ולא שאר טהורים אם מזמינ' עכ"ל נראה מזה דס"ל כמ"ש דדוקא במזמינו על שלחנו מותר דהוי בכלל אתה וביתך אבל בל"ז אסור באמת לאוכלם ובאמת יש שם פלא בר"ש ז"ל שרוצה לחדש דבר חדש מאוד דפסח מותר שלא למניו אלא דא"י בו אם הוא שלא למניו וכ"כ במק"א בזה באריכות עכ"פ מבואר בתו"כ אף לפי פירש הר"ש ז"ל דבהזמנה. על שלחנו מותר לכל אדם לאכול שלמים ולכאו' עלה בדעתי לה"ר לדעת המאירי ז"ל והק"א מ"ד הר"ח ז"ל בש"ס ווילנא בפסחים דס"ב ע"ב על הא דאמרי' בגמ' החלוקי' בין שלא לשמו ובין שלא לאוכליו לשמו ישנו בציבור כביחיד אוכליו ושלא לאוכליו אינו בציבור כביחיד ופרש"י ז"ל מחשבת אכילה ל"ש בק"צ דל"ש אלא בפסח ובתו' ד"ה לשמו תימה לר"י מה אמר דאינו בציבור הא גם ביחיד אינו אלא בפסח גרידא אמנם בח' הר"ח ז"ל כתב בזה"ל לאוכליו ושלא לאוכליו למ"ל בציבור דליכא בציבור זבחי שלמים אלא שני כבשי עצרת כו' לכהן הם ולא לציבור עכ"ל הר"ח ז"ל ולכאו' אינו מובן לדבריו אמאי נקט דוקא שלמים דנראה מוכרח מדה"ק דבשלמי יחיד משכח"ל שלא לאוכליו והרי קושית התוס' עצומה דא"נ אלא בפסח לבד ועלה בדעתי דכוונת הר"ח ז"ל דענין שלא לאוכליו ל"ש אלא אם הבעלים הם האוכלים והוא שוחט שלא לשם בעלים דבכל מקום דבעלים הם האוכלים המצוה עליהם לאכול את הקדשים ושייך בזה שלא לאוכליו משא"כ בחטאת ואשמות דהמצוה רק על הכהנים והם בגדר בעלים ל"ש כלל הך דשלא לאוכליו לכן קאמר דאם הי' כשלמי ציבור נאכלין לציבור הי' שייך בזה שלא לאוכליו אבל כיון דנאכלין לא משכח"ל כלל שלא לאוכליו משא"כ בשלמי יחיד משכח"ל שלא לאוכליו אם שחטו לשם ישראל אחר ולא לשם בעלים וא"כ מבואר מזה דהר"ח ז"ל ס"ל דאסור לישראל אחר לבד מהבעלים ואע"ג דברור הדבר דאפי' א"נ דבשלמים אסור באכילה לבד מהבעלים מ"מ אינו פוסל שלא לאוכליו דפסול שלא לאוכליו ל"ש אלא בפסח דעיקר ולאכילה וזה כוונת רש"י ותוס' שכ' דהפסול אינו נוהג אלא בפסח אמנם הר"ח ז"ל דפי' הגמ' דכוונת הגמ' דלא משכח"ל שלא לאוכל כלל בציבור כיון דלא משכח"ל אלא בשלמים דנאכלין לבעלים וזה לא משכח"ל בציבור דא"ל ק"צ שיהי' נאכל לבעלים דאפי' שלמי ציבור, א"נ אלא לכהנים וז"ב ומוכרח בכוונת הר"ח ז"ל עכ"פ נתבאר דבשלמי יחיד משכח"ל שלא לאוכליו וא"כ נראה לכאו' דס"ל כשיטת המאירי הנ"ל אך לקושטא דמילתא א"ר כלל די"ל דכוונתו דבשלמי יחיד משכח"ל שלא לאוכליו לערלים ולטמאים ממש כמו בפסח משא"כ בשלמי ציבור לא משכח"ל כלל הך דשלא לאכליו כנלע"ד בכוונת הר"ח ז"ל לחומר הנושא שו"ר דלכאו' יש ראי' לשיטת המאירי מהא דמבואר בפסחים דפ"ט ע"א דמקשינן בגמ' וניתו כל חמשה חד כהן דלא עביד פסח כו' דממנ"פ איכא חד דלא עביד פסח וקא נפקי בי' אלא משום דממעט באכילת שלמים דאילו פסח ליום ולילה ואילו שלמים לשני ימים ולילה אחד ומדלא קאמר הגמ' דממעט כיון דשלמים נאכל לכל אדם משא"כ פסח א"נ אלא לבעלים כמבואר במתני' פ"ג דמע"ש מ"ד דזה הוי בגדר ממעט באכילה אם ממעט באכילת אנשים נראה לכאו' דבשלמים ג"כ א"נ אלא לבעלים ולכן בשביל זה ל"ה ממעט אלא משום דממעט זמן איברא דיש לעי' הרי ממתני' דמע"ש הנ"ל דאמר להם ר"ש לחכמים אם הוקל בזבחי שלמים שהוא מביאן לידי פיגול ונותר וטמא לא נקל בתרומה והשיבו לו חכמים מה אם הוקל בזבחי שלמים שהם מותרים לזרים נקל בתרומת שהיא אסורה לזרים מוכרח דשלמים מותרין לכל ישראל