כלי חמדה דברים קפא

ועי' באבני נזר יו"ד סי' קכ"ו שביאר דבריו ז"ל, ומעתה מובנים היטב ד' הרמב"ן ז"ל וכוונתו שמרע"ה מבאר שמה שנאמר בפ' והיה כי יביאך שלאחר כניסתן לא"י והי' כל ישראל מוזהר בב"י אף בשל ישראל חבירו לא תימא דז"ד כשבאו לא"י ממש אבל בעבר הירדן עדיין אינו מוזהרין אלא כל אחד בשלו כמו שאמר הקב"ה מתחילה שלא ימצא בבתיכם לכן אמר מרע"ה שגם עתה כשעברו את הירדן שוב יש איסור בכל גבולך ומדוקדק לשון הזהב של הרמב"ן ז"ל שמתחילה אמר בבתיכם ונהי שאח"כ אמר בכל גבולך היינו אחר שיבואו לא"י ולכן הוסיף עתה ביאור שזה התחיל עוד בעבר הירדן הן אמת כי מד' הרמב"ן ז"ל בח' לפסחים נראה דאינו סובר כרש"י ז"ל דיהי' עובר אף בשל ישראל חבירו כשהוא ברשות ישראל האחר אמנם דבריו בכאן נראין כדאמרן

והנה ממוצא דבריו אתה למד שמ"ש הג' בעל מנ"ח ז"ל במצוה קמ"ג בענין שריפת נותר שהמצוה על כל ישראל ויליף מהא דאמרי' בב"ק דצ"ט ע"ב גבי שריפת חמץ דהכל מצווין עליו לבערו ולפ"ד לפ"ד רש"י ז"ל חמץ שאני דאזהרה רחמנא בפירוש על של ישראל חבירו אך י"ל כיון דחזינן דאזהרה לא היתה כ"א לאחר שבאו לא"י מצד ערבות א"כ י"ל דהה"ד בשריפת נותר כיון דמצוה על הבעלים לשרפו הה"ד דמוטל על כל ישראל מצד ערבות וראיתי במזרחי שכ' בד' רש"י ז"ל בקרא שם תזבח את הפסח בערב וגו' במועד צאתך ממצרים שכ' רש"י ז"ל בזה"ל הרי שלשה זמנים חלוקים כו' ומועד צאתך ממצרים אתה שורף כלומ' נעשה נותר ויצא לבית השריפה וכתב ע"ז המזרחי ז"ל בזה"ל ומפני שאין השריפה חובה עליו כמו הזביחה והאכילה חזר ופירש שמה שאמר שריפה כלומר נעשה נותר ויצא לבית השריפה לא שחובה עליו לשרפו שכן במנין המצות של הפסח לא מני אלא הזביחה והאכילה ושלא ישאירו ממנו עד בוקר אבל לא על השריפה עכ"ל והיא תימה רבה דהרי מבואר בתוה"ק בפסח מצרים והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו והר"מ ז"ל פ"ו מק"פ ופח"י מפסוהמ"ק יליף מכאן לכל הקדשים דהמותיר מבשרם אינו לוקה דהוי לאו הנל"ע דבאש תשרופו ואם אמנם כי י"ל בדעת המזרחי ז"ל דס"ל דכמו שכ' רש"י ז"ל דלא ילפינן לענין הלאו דלא תותירו פסח דורות מפסח מצרים וצריך לאו על פסח דורות וכיון דבלאו זה ל"נ לעשה דלא ילפינן מפסח מצרים שיהי' עשה לשרפו אך מבואר בש"ס בכמה דוכתין דטעמא דר"י דס"ל דאינו לוקה על נותר משום דהוי נל"ע אך י"ל דסתם ספרי אליבא דר"ע ואיהו ס"ל דלא מן השם הוא זה אלא משום דהוי לאו שאב"מ וי"ל דהוא באמת מה"ט כיון דעשה ל"כ אלא בפסח מצרים לא ילפינן מיני' פסח דורות והא דלא לקי משום דהוו לשאב"מ ובזה י"ל בפשיטות ד' הר"מ ז"ל שכ' הטעם דלא לקי בנותר מבשר קדשים ופסח משום לאו הנל"ע ותמה במל"מ למה לא כתב הר"מ ז"ל דגם לדורות הוי נל"ע ויש עליו חיוב שריפה לתקן הלאו שלא ישאר איסור עליו שלא נימא אין למדין דורות מפסח מצרים ועי' ביראים שכ' דפשיטא דלמדין דורות מפסח מצרים והא דכ' רחמנא הכא עוד הפעם הלאו דנותר בשר הפסח היינו לעבור עליו בשני לאוין ולכן כתב הר"מ ז"ל דהוי לאו הנל"ע שלא נימא דאינו מנתק לשני לאוין והטעם כיון דאינו סמוכין כמ"ש התוס' וא"ד ללאו דתמורה

מיהו י"ל ד' המזרחי דבנותר דשלמים בפ' קדושים כתב בתוה"ק והנותר באש ישרף לא כתב עשה על הבעלים רק דמצותו בשריפה וא"כ י"ל דהה"ד פסח דורות דינו כשלמים ואינו עשה על הבעלים דוקא, איברא די"ל דלכן בשלמים לא כתיב בלשון מצות עשה על הבעלים דנראה דמצ"ע דשריפת נותר מוטלת במי שמוזהר על הלאו דלא תותירו א"כ בפסח דא"נ אלא למנויו ואם הבעלים אינם רוצים לאכול את הפסח אין עצה שאחרים יאכלו ובע"כ יבא לידי נותר א"כ אינו נכלל באזהרה כ"א הבעלים לכן אמרה תורה העשה דשריפתה על הבעלים