כלי חמדה דברים קעה

לר"א דס"ל דלא יאכל משמע גם איסה"נ מ"מ הנאה מקושרת אל אכיל' מהיכא שנפסד מתורת אוכל דאינו אסור ה"ה דמותר בהנאה. שבתי וראיתי למורי ורבי הגאון הקדוש מאורן של ישראל זצוק"ל בס' אבני נזר ח' או"ת ס' תפ"ט שכ' בזה"ל כתב המג"א בסי' תרמ"ט אתרוג של ערלת חו"ל יכול לצאת בו שהרי יכול להאכילו לחבירו שא"י שהוא של ערלה והוא מד' ריא"ז עיי"ש, והוא פלא בעיני והמעי' בריא"ז יר' שד' אלו אינם להלכה והדבר ברור שאינו יוצא בה כיון שלדידי' אסור בהנאה והוא מותר רק ליתן לחבירו במתנה שאין הוא נהנה בה כלום א"כ אינו ממונו כלל ולא דמי לתרומה שלקחה ישראל מכהן שהוא של ישראל והישראל יכול למכרה משא"כ ערלה שהוא אסור בהנאה לדידי' מה מועיל מה שיכול להאכילה לאחר וכל איסה"נ יכול להאכילה לגר תושב ואעפ"כ לא חשיב שלו ובגמ' ר"פ כל שעה יליף דתרומה מותר בהנאה לזר מדכתיב תרומתכם שלכם תהי' עיי"ש הרי דאי יהי' אסור בהנאה לזרים ל"ח שלהם אע"פ שיכולים ליתנם לכהנים עכ"ל והנה לפמש"כ לעיל מבורר מד' הר"מ והרא"ה ז"ל להיפוך והראי' מתרומה י"ל דשאני תרומ' דהוא מצוה דרמי' עליו בע"כ ליתנה לכהן ומצוה ללה"נ לכן בשביל זה ל"ח שלו משא"כ נתינה לגר תושב בנבילה לא מבעי' לדעת הר"מ ז"ל דלא מנאה בכלל המצות ונראה מבואר מדבריו בה' עכו"מ פ"י עיי"ש דאינה מצוה אלא בגדר רשות דמשום דמצוין אנו להחיותו מותר ליתן לו נבילה ואינו בגדר לא תחנם כמו בנכרי א"כ אע"פ דכשנותנו לגר מקיים מצות צדקה בזה מ"מ שפיר הוי בגדר הנאה ואסור באיסה"נ אך אפי' לר"י אליבא דריה"ג ביומא ד' ל"ו דס"ל דנבילה הוי לאו הנל"ע דנתינה לגר מ"מ כיון דאינה מצוה מוכרחת ויכול למכרה לנכרי ג"כ אם ירצה ג"כ הוי בגדר הנאה אם נותנה לגר תושב ואדרבה כיון דמצוין אנו להחיותו ובזה שנותנין לו נבילה נפטר מליתן דבר אחר הרי חשיב הנתינה הנאה כמו פרוטה דר"י דחשיב בגדר הנאה אם יפטור ממנה משא"כ בתרומה לכהן דהמצוה מיוחדת על התרומה ליתנה לכהן שפיר י"ל דמצוה ללה"נ ול"ח הנאה ונפלאות בעיני על מורי הגאון זצללה"ה שכ' בפשיטות דכל איסה"נ יכול להאכיל לגר תושב מבלי ראי' ואינו יודע מקורן של דברים דבפשיטות נראה להיפוך וכמו שנראה מד' הר"מ והרא"ה ז"ל הן אחת שגם הדבר שכתבנו דעיקר הראי' דנבילה מותר בהנאה מנתינה לגר לכאו' יש לעי' בה מסגי' דחזקי' דפליגי בדריה"ג אי ס"ל כר"א דכל מקום שנאמר ל"ת אסור בהנאה וקשה הרי לימוד ר"א הוא או מנבילה או מטריפה מדפרט בהו הכתוב היתר הנאה וקשה לריה"ג דס"ל דהוי לאו הנל"ע א"כ הרי צריך לגופו וא"כ מנ"ל דכל איסורין שבתורה אסורין בהנאה ועי' בתוס' יומא שם דלריה"ג דנבילה הוי לאו הנל"ע ה"ה טריפה הוי לאו הנל"ע משום קרא דלכלב תשליכון אותו וא"כ א"ר מזה דכל מקום שנאמר בתורה איסור אכילה גם הנאה בכלל וע"כ צ"ל דלריה"ג היתר הנאה נלמד מזה שנאמר בנבילה מכירה לנכרי ומזה שפיר נשמע דכל אסורין שבתורה אסורין בהנאה ויש לפלפל הרבה בזה והארכתי בזה בת' לח"א ואכמ"ל יותר

(ב) הר"מ ז"ל בפ"ד מה' שחיטה ה' טו"ב כתב בזה"ל כשהי' ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת החולין אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין כשאר העכו"ם ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים שנאמ' איש איש וגו' ואל פאה"מ לא הביאו וגו' אבל הרוצה לנחור ולאכול במדבר הי' נוחר ובהל' י"ח כ' ומצוה זו אינה נוהגת לדורות אלא במדבר בלבד בעת היתר הנחירה ונצטוו שם שכשיכנסו לארץ תאסור הנחירה ולא יאכלו חולין אלא בשחיטה וישחטו בכל מקום לעול' חוץ לעזרה וכו' וזו היא המצוה הנוהגת לדורו' לשחוט ואח"כ יאכל עכ"ל הר"מ ז"ל והנה מלשון הר"מ ז"ל נראה מבואר דבמדבר הי' דין ישראל ודין עכו"ם שוין באיסור נבילה וא"כ צע"ג למה צריך נחירה הלא נראה פשוט